האם הצלחה והתפתחות קודמת לאמון, או להפך?

במאמר הקודם למדנו להקשיב לצד השני לפני הכל. ועכשיו – הגיע הזמן לדבר.אחרי שהקשבתם, המשך השיחה עשוי להיערך ביום אחר. אבל אם אתם מבחינים שבן שיחכם שרוי במצב רוח טוב, אמרו לו שכשם שהקשבתם לו, אתם רוצים שגם הוא יקשיב לכם, בלי שיפוטיות.

אם נעניתם, הביעו את עצמכם באופן מכבד. בחרו מילים רכות, דברו על עצמכם ולא על הזולת. אל תאשימו. כאשר אתם מבחינים בשעת רצון, נצלו את ההזדמנות להציע פתרונות שימצאו חן בעיני שניכם.

חזרו על השיחה הזאת והעמיקו את התהליך בתדירות שנראית לכם מתאימה. אף על פי שהתהליך הזה עשוי להימשך שנים, הוא כדאי ומשתלם. עם הזמן מתרבים הסיכויים לראות תוצאות מרחיקות לכת של התקרבות משמעותית וקבלה הדדית. במצבים שאנו עוסקים בהם, ניווכח לגלות כי אט אט הצד הלא דתי מקבל את הצד הדתי כפי שהוא, וכן להפך, וקבלה זו תיצור מרחב אמתי להתפתחות רוחנית משותפת.

תן אמון

מטבענו אנו נוטים לסמוך רק על אנשים מוכשרים, שכבר הוכיחו יכולת. אפשר להבין את הנטייה הזאת, אך למען האמת, אנשים זקוקים לאמון כדי להשיג כישורים כאלה. כאשר איש אינו סומך על אדם מסוים, ההערכה העצמית שלו נפגעת, הוא מרגיש עצמו לא מתאים ולא יכול, וממילא הוא אף אינו מנסה לעשות משהו כדי להשתפר.

לנוכח העובדות האלה נשאלת השאלה, מה קודם למה: האם מידה טובה קודמת לאמון או להפך? האם עלי לתת אמון במי שכבר ראוי לכך, או לתת אמון באדם כדי שתהיה לו הזדמנות להיות ראוי לאמון הזה? התשובה היא: גם וגם. ראשית, עלינו לתת אמון תמידי. אף אם איננו סומכים באמת על אדם, עלינו לגלות בו אמון כלשהו, כדי שיהיה ליכולת שלו במה להיאחז על מנת להשתפר ולהשתכלל. עלינו לנהוג בזה כשם שנוהגים בחינוך הילדים: על הבוגר להראות שבמידה מסוימת הוא סומך על הילד, שכן אם הוא רק ישגיח עליו ויעקוב אחריו עשרים וארבע שעות ביממה, הילד לעולם לא יפתח אחריות והערכה עצמית. ערכו של המשפט "אני סומך עליך שלא תעשה בלגן בארוחת הצהריים כאשר לא אהיה כאן", עולה במידה רבה מאוד על ערכו של המשפט "אני משאיר את השמרטפית שתשמור עליך כדי שלא תעשה בלגן".

באותה מידה צריכים לתת אמון כשמדובר ביחסים בין בני זוג ובין הורים לילדים בוגרים. חזרה שוב ושוב על משפטים כגון "אל תיתני לילדים אוכל לא כשר במסיבה", או "חבר שלי אמר לי שלא היית בבית הכנסת", מעידה על חוסר אמון, ובטווח הארוך אינה מקדמת לשום מקום.

אי לכך, אם אנחנו מצויים בשלב שבו עדיין איננו מאמינים שאדם מסוים יתנהג כראוי בעינינו, רצוי שננסה להבין מדוע הוא אינו מוכן או אינו מעוניין להתנהג כך. חשוב לזכור שכאשר בוטחים במישהו, לא מתחקרים אותו ולא מנתחים יותר מדי את מעשיו. סומכים שהכול יהיה בסדר וזהו. אם בכל זאת יש מקום לחשוש שדברים לא ייעשו כראוי, כדאי לדאוג לגיבוי דיסקרטי במידת הצורך, אך אסור לשכוח להמשיך לתת אמון גם אם משהו לא התרחש כמצופה. כי האמון הזה הוא שיעודד את הזולת להשתפר. הוא ולא שליטה מופרזת. הגו נא, אם אדם אינו זוכה לאמון מבן הזוג שלו או מאבא שלו, ממי הוא יוכל לצפות לאמון?!

מתוך הספר "משפחה אחת, שתי דעות - מתמודדים עם הבדלים ברמת הדתיות", מאת רוני דיין.