נתאר לעצמנו סופר שכותב ספר מופת, אמן שמצייר ציור מושקע, או ארכיטקט שמתכנן בניין מיוחד במינו.
אם נשאל אותם: "מדוע הנכם משקיעים שנים רבות כל כך מחייכם למטרה קשה כל כך?", כנראה שיספרו לנו שהם נהנים מחדוות היצירה, מגילוי היכולות שטמונות בהם, משבירת שיאים אישיים וכדו'. אך האם זו כל האמת?
הבה נניח שהיו יודעים בוודאות מוחלטת שהם עתידים למות, בדיוק שבוע אחד לאחר שיסיימו את היצירה הגדולה ביותר של חייהם. האם עדיין היו ממשיכים להשקיע ביצירה באותה רמה של מאמץ, וליהנות ממנה באותה כמות של הנאה כמקודם? קרוב לוודאי שכן, ייתכן שאף היו עובדים קשה יותר.
כעת, הבה נוסיף ידיעה נוספת למשוואה: נניח שהיו יודעים בוודאות מוחלטת ששבוע אחד לאחר מותם, עתיד מטאור ענק לפגוע בכדור הארץ ולהשמיד את כל החיים. האנושות תיעלם, יצירתם הגדולה תיעלם, ולא יהיה עוד מי שיוכל ליהנות ממנה. האם עדיין היו ממשיכים להשקיע ביצירה באותה רמה של מאמץ, וליהנות ממנה בדיוק באותה כמות של הנאה כמקודם?
רבים ודאי יסכימו, כי במצב שכזה היתה נפגעת הנאתם. מן הסתם אף היו מתייאשים ומוותרים על המאמץ. אך מדוע?
לכאורה, אם היוצר עושה רק למען עצמו, עבור חדוות היצירה וכדו', הרי עובדה עתידית זו אינה צריכה לשנות בתחושתו מאומה. הרי בכל אופן ימות לפני שהמטאור יפגע בכדור הארץ, ומבחינת חייו לא יחווה כל הבדל...
הסיבה לכך טמונה בכמיהה אל הנצח: היוצר משקיע בחיים שלאחר המוות, מתוך אמונה שהיצירה תחייה לאחר מותו, וכך תעזור לו 'לברוח' מן המוות. ההשקעה למען מטרה גדולה שמעבר לחיים הארציים והקצרים, היא שנותנת לו סיפוק רוחני מעשייתו בהווה. לכן, אם ניקח ממנו את ההבטחה הדמיונית להמשכיות החומרית, יאבד את תחושת המשמעות, והמוטיבציה שלו תיפגע אנושות.
אצל אנשים חומריים, הכמיהה הרוחנית אל הנצחי מתבטאת בניסיון הנואש להנציח עצמם בעולם הזה, להקים בניינים ועסקים, ספרים ואומנויות, או להעמיד משפחה או קבוצת אנשים שתזכור אותם.
רוב האנשים אינם אומנים, וכמיהתם אל הנצח מתבטאת בדרך כלל בילדיהם, בדור הבא שיחייה אחריהם (למרות שאף הם עתידים להזדקן ולמות ככל האדם). לעומתם, ישנם אנשים שמנסים להשיג כמה שיותר חוויות לפני המוות. כל המטרות הזמניות הללו מסתירות מאחוריהן כמיהה אל דבר אחר, שורשי ועמוק יותר שהבורא טבע בלבנו: החיים שלאחר המוות.
מסיבה זו, אלוקים גורם לנו לחוש אי-הסתפקות בחיים הקצרים שנתן לנו, ועמוק בתוכנו, טבע בנו כמיהה עמוקה אל הנצחי. אז במקום להסתפק בתחליפים וחיקויים, עלינו להתחבר לתכליתנו האמיתית. רק דרך התורה הקדושה נגיע לשלמותנו הרוחנית, ונשיג את חיי האושר הנצחיים שייעד לנו הקב"ה בעולם הבא. מסתבר שידיעה רוחנית זו נחקקה עמוק בנשמתנו.