"כמעט לא היה עץ ולא שיח": כך תועדה שממת הארץ בדפי ההיסטוריה

בפרשת בחוקותי מוזכרות הקללות הנוראות המיועדות לעם ישראל אם יחטא ויעזוב את ה', אבל אין מטרת הקללות לנקום בישראל, חלילה, אלא להפך, לעזור לו לתקן את עצמו. וכך בתוך הקללות נאמר: "והשמתי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה". והרי זה שהאויבים היושבים בארץ לא יצליחו ליישב אותה והיא תישאר להם שוממה בין הידיים, אינה קללה עבורנו, להיפך, זו הערובה לגאולה. בני ישראל לא יוכלו לחזור לארץ אם היא מלאה בגויים. אבל אלפי שנים עברו, עשרות כיבושים ומלחמות על הארץ, ואף אחד לא יישב אותה ישוב קבע, כמו כל ארצות העולם האחרות. היא פשוט נשארה שוממה ברובה הגדול, ולא ראויה ליישוב.

הרמב"ן ביקר בארץ בתחילת האלף, וכך הוא כותב: "לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם" (פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא כ"ו, ט"ו).

הסופר הנודע מארק טווין, שביקר בארץ במאה ה-19, לאחר כמעט אלף שנים, כותב: "ארץ שוממה שכולה עולה שמיר ושית... יש כאן עזובה שאפילו הדמיון אינו יכול להעניק לה חיים.. בשום מקום כמעט לא היה עץ ולא שיח... ארץ ישראל יושבת בשק ואפר, מרחף עליה כישופה של קללה קדומה ששדפה את שדותיה...".

המלומד האנגלי פרופ' סיר ג'ון ויליאם דוסון כתב בשנת 1888: "עד היום הזה לא הצליחה שום אומה להתבסס כאומה בא"י, שום אחדות לאומית ושום רוח לאומית לא קנו להם אחיזה שם. אותו ערב רב של שבטים מדולדלים שישבו בה החזיקו בה רק כאריסים סתם, כבעלים ארעיים, שכפי הנראה בעליל הם מחכים לאלה הזכאים לבעלות קבע על האדמה".

ב-1695 כתב המלומד רולאנדי, גיאוגרף, קרטוגף ופילולוג, ספר בשם: "סיור בפלסטינה". הוא מתאר את הארץ כריקה ברובה. תושביה המעטים התרכזו בערים ירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה.

גם המלומד האנגלי ג'והן מקריגור, שנסע בא"י ב1868 ותיעד את מסעו בספר "רוברוי על הירדן", (מהד' עברית, הוצאת משרד הבטחון תשמ"ב), מתאר את ריקנות הארץ, הליכה במשך עשרות קילומטרים בלי לראות נפש חיה.

הארכיאולוג צ'ארלס וורן כותב, בערך ב-1882: "הארץ שהיתה בעבר ארץ זבת חלב ודבש עודנה עומדת בשממונה... מעטים יתכחשו לעובדה שארץ ישראל נתונה בכבלי קללה" (ירושלים של מטה, עמ' 287).

באותה שנה החלה העלייה הראשונה. יהודים עלו לארץ, ייבשו את ביצותיה, עיבדו את אדמתה. ואף על פי שעדיין לא הגיעה הגאולה המובטחת, ארץ ישראל, שלא הסכימה לתת מפריה לאויבים, נותנת מהם בשפע לבניה, כדי לעורר אותם לתשובה, שיזכו לגאולה השלמה מהרה.