המועד האחרון של העולם. המטרה הסופית של ההיסטוריה. אנחנו מתקרבים

מכאן והלאה אבקש שתסיר את משקפיך המיוחדים. הבה נחשוב, ובעזרת כמה הוגי דעות ננסה למקם את התקופה שלנו בתוכנית הכלל עולמית ולהסיק את המסקנות המתבקשות.

יש כמה ניסיונות לקשור את עובדות זמננו לתוכנית, והם מבוססים על כתבי התלמוד והנביאים. ואולם אף אחד מהם אינו מתקבל כאמת מוחלטת שלא ניתן להפריכה, מפני שבימינו אין נביאים שבכוחם לומר בוודאות, לדוגמה, שמלחמה או הסכם בין-לאומי כלשהו תואמים שלב מסוים בחתירתה של התוכנית האלוקית לקראת העולם האידיאלי.

מה שבטוח הוא, שאנו נמצאים לקראת סיומה של ההיסטוריה וקרובים למטרתה הסופית. בהתאם לכתבי הקודש שלנו – מחזוריות ההיסטוריה, כפי שהיא מוכרת לנו, לא תימשך מעבר לאלף השישי לבריאה.

לכן אתה, הקורא, אינך יכול לראות את הפרקים הבאים כאמת מוחלטת. אין הם אלא דרך להסתכל על מה שקורה בזמננו ולקשור כמה עובדות לתוכניתו של האלוקים. לעובדות בנות זמננו יש עוד אין-סוף הסברים השונים מאלו שנציג כאן. תרגיש בנוח לבקר, להפחית או להוסיף מה שנראה לך נחוץ.

התקופה שלאחר המהפכה הצרפתית נקראת בהיסטוריה "העת החדשה". לאחר תקופה זו הכיר העולם את מושגי הדמוקרטיה ושוויון הזכויות. כך הלך וקטן ההבדל בין העמים, והתרבויות החזקות החלו לכפות את עצמן על החלשות, וכך הלכו ונעלמו אמונות ומסורות רבות.

מצד אחד, נטייה עולמית חדשה זו, שהתבססה על תנועת ההשכלה, יצרה מערכות חיוביות מאוד והקטינה את חוסר הצדק האופייני למשטרי המלוכה שקדמו למהפכה הצרפתית.

זכויות יתר רבות שהיו נחלתם של אנשים לא ראויים, הגיעו לקיצן, ורבים החלו ליהנות מזכויות שנשללו מהם קודם לכן. אז החל תהליך הדמוקרטיה בכדור הארץ – תהליך שמתפתח עד עצם היום הזה.

העם היהודי הושפע גם הוא רבות מן הנאורות. שוויון הזכויות יצר מרחב שבו גם היהודים יכולים ליהנות מזכויות שנשללו מהם קודם לכן. בעקבות זאת החלו היהודים ללמוד באוניברסיטאות והצליחו לרכוש ידע עשיר שקודם לכן לא היה בהישג ידם. בד בבד הופיעה סכנה גדולה – סכנת אובדן הערכים היהודיים, כפי שאבדו תרבויות רבות.

ה"נאורות" היא ירושה מהתרבות היוונית, ומאפיינה המרכזי הוא החשיבה הרציונלית. באופן כללי, תרבויות ומסורות שאין להן בסיס, סותרות את הנאורות. היהדות, לעומת זאת, חובקת דרך חיים שלמה המבוססת על מסורת ומנהגים. עובדה זו הייתה בעוכריו של הנוער היהודי שניצל את שוויון הזכויות. רבים מבני הנוער האלה שהלכו לאוניברסיטאות, לא הבינו את משמעות מעשיהם של אבותיהם וסבותיהם. הם ביקשו להם חיים רציונליים לגמרי, ובבקשם זאת התרחקו מהמסורת היהודית ונטשו אותה, בעודם משתלבים בתרבות לא יהודית. תנועה זו כונתה "אמנציפציה יהודית" או "השכלה".

לכאורה, הסבר זה סותר את מה שנאמר עד כה, שהיהדות אינה אוסף חוקים ריקניים, אלא האמת עצמה שהתגלתה לבני האדם. למעשה, היהדות אכן מורכבת ממנהגים וממסורות, אך אלו אינם חסרי בסיס. על כן אפשר לראות ביהדות דרך רציונלית להבנת העולם, אולם בימינו אי אפשר להגיע לאמת הטהורה בלי מסורת, כי דרך החשיבה שלנו מוגבלת מדי. עלינו ללכת אפוא בדרך הארוכה שסללו אבותינו, כדי להגיע לחיים אמיתיים.

כך, עם "תנועת ההשכלה" היהודית, החל העם לחוות קוטביות ברמת היישום המעשי של התורה. חלק נטש את הדת לחלוטין והחל להטיל ספק בערכה של מסורת האבות, והחלק האחר נצמד אליה חזק יותר. זאת מאחר שחלק זה, במקום לנטוש את הדת או להמשיך מכוח האינרציה בחיים על פי המסורת, החליט לבדוק את העומד מאחורי הדת. בדיקה זו העלתה בידיהם של המחפשים אוסף חוקי אלוקים הניתנים לתרגום להיגיון טהור שהתעלה אף על מה שנלמד באוניברסיטאות.

אמנם תהליך זה הופיע לראשונה באירופה, אך לאחר מכן, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, החלו לחוות אותו גם יהודי המזרח התיכון, בעקבות ההתיישבות האירופית בארצותיהם. אי לכך, טבעי לשמוע שבקרב היהודים יוצאי אירופה, הקוטביות הייתה חזקה הרבה יותר מאשר בקרב היהודים שחיו במזרח התיכון. כי אל הראשונים הגיעה ההשכלה מוקדם יותר ובעוצמה רבה יותר.

המאה המכריעה

תקופה זו בהיסטוריה היהודית "צללה" בעוצמה רבה יותר לתוך המאה ה-20.

אין ספק שהמאה הזאת הייתה שונה מאוד מקודמותיה. מהירות ההתרחשויות הייתה ועדיין מפחידה – עד שסוציולוגים והיסטוריונים רבים ניתחו וסיכמו אותה כמאה יוצאת דופן. מעולם לא נראתה התקדמות כזו במדע ובטכנולוגיה. הפער בינינו ובין אלו שחיו לפני מאה שנה הוא פער עצום, זאת לעומת הפער בין אלו שחיו לפני שלוש מאות שנה ובין אלו שחיו לפני ארבע מאות שנה, שהוא פער קטן מאוד: אלו כמו אלו חיו בבתים עם משפחותיהם. היו להם אח לחימום, תנור פחמים, ספרים ועוד. כדי לשנות את צורת הלבוש או להמציא דבר מה שיקל את חייהם של האנשים, נדרשו אז כמה מאות שנים. היום – הכול מתרחש בשניות. בימים ההם, גנֵבת מכונית הייתה כותרת ראשית בעיתון. היום, הודות לחדשות חשובות יותר, ידיעה כזו אינה זוכה להתפרסם כמעט.

יש היבט נוסף לפער העצום שנוצר בין דורנו ובין הדורות שקדמו לנו: מעולם לא נהרגו אנשים רבים כל כך באופן שטותי, ומעולם לא בלטה כל כך אכזריותם של בני האדם. ממריבה בין שתי ארצות לאורך כמה קילומטרים, הפכו המלחמות למתח הכולל את כדור הארץ כולו, בגלל מטרות אידיאולוגיות. במילים אחרות, צו השעה הוא: אם אני מאמין שדבר מסוים הוא דבר טוב, אכפה אותו על כל העולם ובכל מחיר. פירושו גם, שהאדם התחיל לשים את עצמו במקום אלוקים.

לכל הסערה הזאת הסבר פשוט: ככל שהאדם מתקרב לסוף ההיסטוריה, האירועים תופסים תאוצה. זה קורה מפני שיש לעולם מועד אחרון להשיג את מטרתו הסופית, והמועד הזה קרוב מאוד. על כן, אם האדם לא יצליח להשיג את המטרה, יתחיל האלוקים להאיץ את האירועים. דמיין לעצמך משחק כדורגל שבו הקבוצה חייבת לנצח, אחרת היא תצא מהאליפות, אבל בינתיים היא מפסידה. מה קורה לקבוצה הזו? לחץ עצום ברגעים האחרונים! הוא הדבר בעניין העולם שצריך להגיע לדרגה מסוימת במועד נתון, כדי שהתוכנית הכלל עולמית תושלם. לכן הכול קורה במהירות כזו.

מתוך הספר "מסעו של דן אחר משמעות החיים", מאת רוני דיין. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.