על אחריות, ערבות הדדית וירושלים של זהב

א. קשה שלא להזדעזע כאשר קוראים את הקללות האמורות בפרשת בחוקתי: "והפקדתי עליכם בהלה..., ונגפתם לפני אויביכם, ורדו בכם שונאיכם, ונסתם ואין רודף אתכם..., ושברתי את גאון עזכם..., והבאתי עליכם חרב נוקמת..., ונסו מנוסת חרב ונפלו, ואין רודף. וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין, ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם". מעבר להדהוד לאקטואליה של ימינו, יש לא רק לכאוב את המצב, אלא גם לנסות לבחון את התנאים להיווצרותו ולפעול לשינויו.

ב. "מציאות הרע העולמי, בין הכללי בין הפרטי, בין המוסרי בין המעשי, בכל תיאור שהוא נמצא..., אי אפשר ליחסו אל המקרה", כך כתב הרב קוק זצ"ל. לעיתים נוח יותר לחשוב כי המקריות מכתיבה את המציאות. המקריות מסירה אחריות מהאדם. אך היתלות במקריות היא למעשה חוסר אחריות. "והלכתם עמי בקרי – והלכתי עמכם בחמת קרי". קרי, מפרש רש"י, משמעו ארעיות – ניסיון לראות את העולם כנטול סיבתיות ותכליתיות. היהדות סולדת ממקריות. מכאן נגזרת המשמעות האקזיסטנציאלית של פרשת הברכות והקללות כקריאה לאחריות האדם. לכן היא פותחת במילה המעידה על אפשרות: "אם" – "אם בחוקתי תלכו". החירות היא הבחירה הנתונה לאדם והיא היוצרת את אחריותו לגורלו. "האדם הוא חירות", כתב הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר. הקללות והברכות אינן גזירת גורל מקרי, כי אם, במובן העמוק, פועל יוצא של בחירותיו ומעשיו של האדם.

ג. האחריות הרובצת לפתחו של האדם אינה רק לדל"ת אמותיו הפרטיות. על המילים "וכשלו איש באחיו", כותב רש"י: "זה נכשל בעוונו של זה – שכל ישראל ערבין זה לזה". סולידריות חברתית ואחריות ציבורית הן חובות המוטלות על כל אדם ועל כל קהילה – להיות "נושא בעול עם חברו". גם בעידן הסלפי, בו האינדיבידואליות מוקצנת והופכת לנורמה מקובלת, יש לזכור כי האדם מהווה חלק ממשפחה, חלק מחברה – חלק משלם הגדול מסך חלקיו. אחריות האדם לגורלו, לקולקטיב ולסביבה, אומנם מטילה מעמסה כבדת משקל על כתפיו, אך בה בעת, היא מהווה פוטנציאל עצום של צמיחה והפצת טוב. וכדברי הרב קוק: "מה נהדרה היא ההשקפה המוסרית, היוצאת מצורה אחראית גדולה כזאת, אחריות של ההוויה כולה, של כל העולמות, שהנם בידו של אדם להרבות בהן חן ואור, חיים שמחה וכבוד, כשהוא הולך בדרך ישרה, כשהוא מתחזק ומתאזר בגבורה טהורה לכבוש לפניו דרכי חיים טובים ונערצים, והוא הולך ומתעלה מחיל אל חיל".

ד. "אם אתם מפרשים את הקורות אתכם כמקרה גרידא, המקריות תשלוט בחייכם", כך כתב הרב יונתן זקס זצ"ל. "אך אם אתם מאמינים שאתם נמצאים פה בשביל איזו תכלית, חייכם ייטענו במוכוונות אל התכלית הזו. האנרגיות שלכם יתמקדו. תחושת השליחות תיתן לכם כוח, ותפעלו גדולות". לכבוד יום ירושלים, ניתן להמחיש את דבריו של הרב זקס בסיפור מרגש, מלא אמונה ומעורר השראה, שהתרחש בשבת, ערב מלחמת ששת הימים. על פי התוכנית הצה"לית של אותה תקופה, ומחשש לתקיפה מצרית, היו אמורים הצנחנים לצנוח באל-עריש, אלא שלבסוף הדברים התפתחו אחרת...

ה. וכך כתב בספרו חתן פרס ביטחון ישראל וזוכה צל"ש שר הביטחון – סא"ל יהודה כהן, שהיה מבין הצנחנים הראשונים ששחררו את הכותל המערבי: "אנחנו היינו כבר מגויסים וממוקמים באזור צומת חולדה. בין הלוחמים היה חבר, שזו הייתה אמורה להיות 'שבת חתן' שלו. לאור הכוננות הגבוהה, לא שיחררו אותו הביתה. אז אנחנו היינו אחראים לשמח אותו. בשבת בבוקר צעדנו יחדיו, עם מדים ונשק, לבית הכנסת הקרוב, במושב יסודות הסמוך..., לאחר שהחתן עלה לתורה, התחלנו כולם, לוחמים וחברי מושב, לרקוד ולשיר: 'סימן טוב ומזל טוב', ו-'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. לפתע, אחד הלוחמים התחיל לשיר: 'לשבוע הבא בירושלים הבנויה', וכולם הצטרפו בקול גדול. צריך להבין, אנחנו יומיים לפני מלחמה בחזית הדרומית עם מצרים. אף אחד לא דיבר איתנו על מלחמה עם ירדן, וודאי לא על מלחמה בירושלים. ובכל זאת כולנו שרנו...'לשבוע הבא בירושלים הבנויה'. ואכן, ביום רביעי של אותו שבוע זכינו לשחרר את הר הבית והכותל המערבי. כשחושבים על זה, הסיפור הזה ממחיש בצורה הטובה ביותר את האימרה: 'כל המשמח חתן וכלה, כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים'" (מתוך הספר: "שישה ימים ומצלמה – מלחמת ששת הימים דרך עדשת מצלמה של צנחן").

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.