היסטוריה וארכיאולוגיה
גוויות ללא קבורה, שבי ומכירה לעבדים: אכזריות העמים כלפי עם ישראל
הורדוס הגר עינה ודיכא את העם בצורה הקשה ביותר שידע העם מעודו, ובצורה שאף עם לא ידע שמלך, שהוא כאילו מלך של עם בארצו, לא כובש ולא בן עם זר, ידכא את עם מלכותו באופן מבהיל שכזה
- יהוסף יעבץ
- פורסם כ"ה אייר התשפ"ד
(צילום: shutterstock)
שתי פרשיות תוכחה עיקריות יש בתורה: זו שבפרשת בחוקותי, וזו שבפרשת כי תבא. במבט ראשון, שתי הפרשיות נראות דומות: ברכות ושפע כאשר בני ישראל הולכים בדרך ה', וקללות נוראות כאשר עוזבים אותה.
אך הרמב"ן מבאר ששתי הפרשות עוסקות בשתי תקופות היסטוריות. פרשת בחוקותי עוסקת בגלות הראשונה, בחורבן בית ראשון, ואילו פרשת כי תבא מוסיפה עליה דברים שהתרחשו רק בחורבן הבית השני.
התיאורים של התגשמות הנבואות מזעזעים ומצערים, אבל גם מופלאים ומוכיחים שזה הוא דבר ה'.
התורה אומרת: "וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ".
ואכן, אחת מדרכיהם הזוועתיות של הרומאים להעניש את הנתונים למרותם היתה השארת גוויות ללא קבורה במשך תקופות ארוכות, כפי שמספר יוסף בן מתתיהו: "המתים היו נערמים בכל דרכי המלך... הרחיקו לכת כל כך במידת אכזריותם, שלא נתנו עפר קבורה לשום אדם, בין שנהרג בתוך העיר ובין שנהרג בדרכים, וכאילו עשו ברית לבטל את חוקי הטבע יחד עם חוקי אבותיהם ולצרף לתועבותיהם כלפי הבריות את הטומאה כלפי השכינה. והם הניחו את הגופות להירקב בחמה, מי שהיה קובר אחד מקרוביו היה חייב מיתה כעונשו של בורח" (מלחמות היהודים ד', ו'). וכן סיפרו חז"ל כי הרוגי ביתר לא ניתנו לקבורה במשך תקופה ארוכה (בבא בתרא קכא ע"א).
בקללות נאמר: " וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ... בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ, כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ, שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ, צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ, בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ".
וכך מתאר יוסף בן מתתיהו: "בימים ההם הרעו מאד השומרונים לבני ישראל ויגזל מהם שדותיהם ויקחו להם גבר ונחלתו את שדותיהם בזזו ואת בעליהם שבו ויוליכו אותם", (קדמוניות היהודים).
"(פלורוס הנציב הרומי) היה האכזר באנשים ובמקום שהיו צריכים שם לנהוג בבושת פנים לא היה עז פנים גדול ממנו לא היה אדם כמוהו שהמציא דרכי רשעות יעילים הוא בז לשלוח יד באדם יחיד הוא רוקן ערים שלמות הרס אוכלוסיות שלמות ולא היה חסר אלא זאת שיכריז בכל המדינה שנתנה רשות ללסטם את הבריות בתנאי שהוא יקבל את חלקו בשלל והדברים הגיעו עד כדי כך שחמדנותו השמימה ערים רבות ואזרחים רבים נטשו את חמדת אבותיהם וחפשו מפלט באפרכיות זרות", (מלחמות היהודים ב', ד', ב').
בקללות נאמר: " הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה, הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ, הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב".
ואכן, עליית הגר של סוף ימי הבית השני היתה אחד הגורמים העיקריים להרס העם והארץ. הורדוס הגר עינה ודיכא את העם בצורה הקשה ביותר שידע העם מעודו, ובצורה שאף עם לא ידע שמלך, שהוא כאילו מלך של עם בארצו, לא כובש ולא בן עם זר, ידכא את עם מלכותו באופן מבהיל שכזה.
התורה אומרת: "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה".
ואכן, גם השיבה למצרים למכירת עבדים ואין קונה מתוארת בכתבי יוסף בן מתתיהו: "כל מי שהיה למעלה מבן שבע עשרה נשלח לעבודה במצרים כשהוא קשור בשלשלאות, והמונים נתן טיטוס במתנה לפרובינציות שונות כדי שיאבדו בתיאטראות בחרב וע"י חיות רעות ואלו שהיו מתחת לשבע עשרה נמכרו" (מלחמות היהודים י', ט', ב').
"ואלה אשר גם שם לא נמכרו הושיבום באניות ויוליכו אותם למצרים", (ההיסטוריון מינטר, מצוטט בדורות הראשונים, כרך ב' עמ' שי"ט).
"מספר ההרוגים היה כאמור עצום ומרובים ממנו היו השבויים שמלאו את שוקי העבדים בארץ ובמקומות מרוחקים ביחוד התפרסם שוק האלה מצפון לחברון במקום שנמכרו בו עבדים יהודים מן השבי של אדרינוס עד שנמכר בו לפי עדות אחת עבד יהודי במחיר מנת כלכלה של סוס" (תולדות עם ישראל בימי קדם, עמ' 321).
מה נורא הוא מצבו של עבד שאין איש המוכן לשלם עבורו מחיר כסף, ומה ערך יש לחייו? – אכן, "ואין קונה"!
למעלה משלושת אלפים שנה לאחר שנכתבו הקללות האלו, נטה המלומד האנגלי ג'והן מקריגור את אהלו על גדות הירדן (ג"מ נסע בא"י ב-1868 ותיעד את מסעו בספר "רוברוי על הירדן", מהדורה עברית, הוצאת משרד הבטחון תשמ"ב), וכתב: "מורה הדרך הנרגז שלי קרא: 'הו כלבים שכמותכם, פראים, חזירים, יהודים!'. בארץ ישראל משתמשים הערבים במלה 'יהודי' כבשם הגנאי המשפיל ביותר, ברם בזוכרנו שהיהודים בארץ זו – ארצם שלהם – היו פעם הנבחרים שבעמי תבל, ושכיום על פני כדור הארץ כולו הם נמנים עם העשירים, האמיצים, החכמים, וההגונים שבבני האדם, ועם הטובים שבהם בתחומי המוסיקה והשיר, השירה והציור, האמנות והמדע, הספרות והחינוך, הפילנתרופיה, המלחמה, המסחר, והפיננסים. בעצם אין תחום שבו לא נמצא יהודים, לא נוכל שלא לזכור גם אותם דברי נבואה שנאמרו לפני עידן ועידנים, כי השם יהודי יינתן 'למשל ולשנינה' אפילו בארצם של היהודים עצמם", (עמ' 161).