גזירת הקנטוניסטים: הגזירה שטלטלה את העולם היהודי

בערב חג החנוכה שנת תקפ"ו מת אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה. מותו היה אפוף תעלומה.

בעיר טגנרוג, הרחוקה מהבירה, הוא נמצא מת, ללא מלווים, ובמשך שנים נפוצו שמועות שונות ומשונות על גורמי מותו, או על השאלה אם מת בכלל.

יהודי רוסיה לא ידעו עד כמה יהיה יום זה גורלי עבורם. קיסרים מתים ומתחלפים. יורשו היה אמור להיות קונסטנטין, אלא שבאורח פלא התפרסם מכתב ויתור בשמו של קונסטנטין, ששהה באותו זמן בוורשא הרחוקה, וכך עלה לכותרות היורש הבא – ניקולאי, שהיה איש צעיר ולא אהוד בחוגי הממשל. ניקולאי הכריז על עצמו כצאר של רוסיה. המילה "צאר" היא שיבוש סלאבי של המילה "קיסר".

הכרזה זו הביאה למרד. שלשת אלפים מחיילי רוסיה סירבו לחתום על נאמנות לצאר החדש, ותהו אם המכתב שהופץ בשם קונסטנטין הוא אמיתי. אך ניקולאי חיסל את המרד באכזריות, שהיתה רק יריית פתיחה (תרתי משמע) לשליטתו האבסולוטית והדיקטטורית בתושבי רוסיה (מספרים שבעת תליית ראשי המורדים נקרעו החבלים, מקרה שמזכה את הנאשם לפי מוסכמה עתיקה, אך ניקולאי הורה לשוב ולתלותם).

הצר ניקולאי ביסס את שלטון האימים שלו, ובשלב מסוים נפנה לעשות סדר אצל היהודים, להפוך אותם לאזרחים מועילים. שלש שנים לאחר התמנותו, בשנת תקפ"ח, החליט הצר ניקולאי לבטל את פטור היהודים מגיוס תמורת כסף. פטור היהודים לא היה איזה חסד שעשה הממשל; הוא לא רצה אותם כחיילים, לא סמך עליהם, ולא היה מוכן לתת להם מדים או נשק לעולם. הממשל ניצל את פטורם מגיוס כדי לקבל כסף רב מאד, ותו לא. אלא שהצאר ניקולאי החליט שמעכשיו כל קהילה יהודית תצטרך לספק אחוז מסוים של חיילים. כיוון שלא האמין שיהודים יכולים להיות חיילים, וידע שהיהודים העקשנים לא יזוזו מדתם גם בצבא וגם בכל תנאי, הוא גזר את הגזירה על הילדים. זו היתה גזירת הקנטוניסטים המפורסמת.

קנטון הוא מחוז בלועזית. כל מחוז סיפק כמות מסוימת של חיילים עתידיים. ילדים קטנים בגילאי 6- 8 נחטפו מביתם, והושמו בקרסרקטינים שבהם קיבלו חינוך צבאי נוקשה במיוחד. זכויותיהם היו הפקר. המטרה היתה לעשותם אזרחים מועילים, שיביאו תרומה ל"אמא רוסיה". ניקולאי לא חשב שילד בן 7 יכול לזכור משהו מיהדותו או להתעקש עליה יותר מדי. אלא שכאן חיכתה לו אכזבה מרה, יהודים מחנכים את בניהם לאמונה ולדבקות בה', לא אחרי הגיעם לגיל 18, אלא מגיל אפס. הילדים היהודים היו עקשנים, וכל העינויים והלחצים שהופעלו עליהם להתנצר, בדרך כלל לא הועילו. קבוצה שלמה של ילדים שהובאה לנהר על מנת להיטבל לנצרות, קפצה אל המים הגועשים כדי לסיים את חייהם שם, ובלבד שלא להמיר את הדת.

רבים מהקנטוניסטים לא שרדו את התנאים הקשים. אלו ששרדו, מהם היו לשברי כלים, אבל היו מהם שזכו לשוב לעיירת מולדתם. אחרי עשרים וחמש שנים של שירות כפוי, היו שזכו להכיר ולפגוש חלקים ממשפחתם שנותרו בחיים. היתה זו גזירה קשה מאד, שטלטלה את העולם היהודי.

גזירה נוספת שלו היתה גזירת המלבושים, שנחקקה בשנת תר"ד, נאסר על היהודים ללבוש בגדים ארוכים מסורתיים, וכן לגדל זקן. היו מגדולי החסידות שהכריזו על גזרה זו כהעברה על הדת, וסברו כי דינה ביהרג ואל יעבור - כך רבי יצחק מוורקא, האדמו"ר בעל חידושי הרי"ם מגור, ועוד. לעומתם, הרבה מהרבנים הליטאים סברו כי אין חובה למסור את הנפש על כך, וכן גם אדמור"י חב"ד, מה שהוביל לכך שהליטאים אימצו בסופו של דבר את הלבוש המערבי שהיה מקובל אז, כובע וחליפה קצרה, ואילו החסידים שמרו על הלבוש היהודי המסורתי. גזרה זו הביאה הרבה צער וקושי ליהודי רוסיה, ולכל יהודי פולין שנשלטה אז בידי רוסיה.

בערב פורים תרט"ו, 1855, מת הצאר ניקולאי, איש צר ואויב שרדה גם בבני עמו, אבל בעיקר ביהודים האומללים, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. אחריו בא הצאר אלכסנדר, שאף על פי שלא היה צדיק גדול, עדיין ביטל את  שתי הגזרות הנוראות האלו, גזרת הקנטוניסטים  וגזרת המלבושים.