אפרת ברזל: הבניין, כמו שהוא נראה מהמדרכה שממול

בעקבות טור יום ההולדת משבוע שעבר שלחתם לי למייל המון סוגי ברכות וסגנונות של אהבות לחגיגות כאלה ואחרות. תודה.

מזכירה רק למי שהתבלבלה לה,

שלא היה לי יומולדת, אלא הטור היה ברכה שכתבתי ממני לחברה שעובדת איתי בעיתון.

עשינו בו "מסיבת מחשבות". מעין מסיבת פיג'מות לילדות גדולות.

בתגובות שלכן? הגיע הכל:

בנות עשרים שכתבו על מסקנות של בנות ארבעים עבור חגיגותיהן,

בנות ארבעים המבקשות הפוך, את חגיגות העשרים הנוסטלגיות.

מה שהראה לתיבת המייל שלי, ששימשה כנקז, כמה בני האדם נבראו, ככתוב, יחידים.

זה מדהים לפעמים מהצד איך על מלל אחד, יהיו כאלה שיתחברו, יזדהו ויבקשו עוד, ואחרים, על אותן מילים בדיוק, יגדפו, יכעסו, ויוציאו את כל הדעות המלומדות שלהם על המקלדת. לבריאות.

זה מרתק לעשות זום אאוט על תיבת הדואר הנכנס, ברגע הזה שאת רואה מבט כללי של שורות שורות אחת מתחת לשנייה, לבבות של אנשים הכותבים את דעתם, לא מכירים זה את זה, שונים כל כך, אבל שכנים קרובים מבחינת מגורי מילותיהם שלהם, במחשב שלי.

המבט הצבעוני הזה על השורות במסך העביר אותי לדה-ז'ה-וו של הבנה שהיתה בי כשהייתי ילדה: הייתי עומדת מול הבניין שלנו, באבן גבירול 14 בהרצליה, עוברת בכוונה למדרכה ממול, זו המובילה תיכף לרחוב אריאל, ממנו יגיע רחוב סוקולוב, באזור הפחות מסחרי שלו. סבתא של נוני ליבנה, חברה שלי, היתה גרה שם, קראו לה הינדה.

 סבתא הינדה וייסמן.

אמא של אבא רפי ז"ל, שנפטר מוקדם מדי. לפניה.

זה היה כזה עצוב כשזה קרה. זה עצוב עדיין. היינו קטנות מדי בשביל עצב כזה. אבא רפי צלל בקישון, וחלה בראשו. הוא היה האבא הכי טוב בחברות, והחבר הכי טוב באבות, ואמא שלו, סבתא הינדה, היתה האדם הראשון בחיים שלי שבתור ילדה ראיתי על הזרוע שלה מספר בכחול, כחול בגוון דומה לוורידים שלה.

תמיד הייתי אומרת לנוני, "בואי נלך שוב לסבתא שלך ותגידי לה להראות לי את המספר", זה סיקרן אותי, מה עשו להם שם? איך הם הרגישו?

פעם אחת, אני אפילו זוכרת שהלכתי לדבר איתה, לבד.

למה זה עושה לי דמעות עכשיו?

זה לא היה לי ברור מי מובך יותר. אני המבקשת להבין מה קרה שם, ולהסתכל מקרוב על היד, ושהיא לא תזיז אותה עד שאני אצליח, אולי, לקלוט, או סבתא הינדה, שרוצה לשתף או פחות, לא לזעזע אבל כן לחלוק.

היה לה חיוך, לסבתא הינדה, שאמר הכל. אהבה. ממשיכים. שמחה. אנחנו כאן. וזהו.

אני חוזרת למדרכה מול הבניין שלנו באבן גבירול 14 בהרצליה.

הייתי עומדת מול הבניין ורואה שש ויטרינות גדולות של סלון.

שש דירות קדמיות מתוך 12 שיש בבניין.

מימין בקומה ראשונה גרה משפחת גבאי,

משמאל, לידם, משפחת סבן, שאגב, חזרו בתשובה,

מעליהם,

לאמא קראו זוהרה, לא זוכרת כעת את שם המשפחה, אני יכולה להתקשר לאמא שלי לשאול, אבל אז היא תגיד לי לבדוק כמות ויטמין די בדם שלי, ואין לי עכשיו יכולת להידקר.

מעל משמאל, גר דידי, שהחליף אותו צרפתי אחד שאף פעם לא הבנתי את סוד המשפחה שלהם. מימינם, משפחה שאין לי חשק לכתוב את שמה, למרות שאני יודעת, לא זרם ביננו טוב, אף פעם.

הייתי עומדת ממול, ורואה את החלונות של כולם.

מתבוננת.

לא היו אז מסכים בכלל, היה מכשיר טלפון אחד בבית, אחר כך המתקדמים גם קנו פקס. הייתה למטה מכולת עם קופסת ופלות ממתכת, שכשהמכולניק פתח אותה, הוופלות שלו היו הדבר הכי טעים בעולם, וכשעבר זמן, הן לא היו שוות בכלל.

הייתי עם עצמי המון. כמה "זמן הכלום" הזה בריא לילדים, וכמה רעל יש בלהציף אותם בפעילות אינסופית ורעיונות אקטיביים, "אולי תקראי ספר", "אולי תתקשרי לחברה".

אין צורך לתת לילדים רעיונות. להיפך, הם אלה שנותנים לנו.

בגלל זה, כשהנכדה הגדולה שלי אומרת לי לפעמים, "סבתא, משעמם לי", היא חוטפת ממני כזה נאום על שעמום ומעלותיו האישיותיות, שהיא כבר מצטערת שהיא שאלה.

בואו נחזור למדרכה.

הייתי עומדת מול הבניין, במרחק, ורואה את כולם. הם לא ידעו שאני רואה אותם.

הנה אצל גבאי, האבא עם גופיה עובר מהסלון לחדר שינה.

משמאל למטה, פתאום נדלק אור. מימין, נסגר.

בקומה שלישית, מישהו צעק, מימין למעלה נטרקה דלת.

הייתי עומדת ממול על המדרכה ומבינה כמה שונות יש כאן, ובכל זאת כמה משותף באותו הבניין. הם לא רואים את השכן של עצמם מלמטה, אבל כאן, מהמקום הקונדסי שלי, אני רואה את כולם.

ידעתי איך לכל דירה יש הסודות שלה, והטעם בצבע הפורמייקה של המטבח שלה, למי יש דודה שבאה לבשל בחגים, ואצל מי רבים.

לפעמים נדמה לי שככה אנחנו, הקטנים, נראים מלמעלה, בעיני אלוקים.