צדקה – כן או לא? כך הגרי"ש אלישיב זצ"ל הכריע את המחלוקת

בפרשת בחוקותי נאמר "וחי אחיך עמך", מצווה עלינו להחיות כל אדם, ולתת לו די מחסורו.

מסופר בגמרא על אדם שירד מנכסיו, והיה רגיל שרוכב על סוס, ועבד רץ לפניו ומפנה את הדרך. ונתנו לו צדקה כדרך שנותנים לשאר העניים. באו חכמים ואמרו: לאיש זה צריכים לתת סוס, ועבד שירוץ לפניו (אם יש מספיק כסף בקופת הקהל), משום שהתורה מצווה עלינו לתת "די מחסורו אשר יחסר לו" – לכך הוא התרגל, וזה מה שחסר לו, ולכן מגיע לו מן הצדקה.

כתב רבי יחיאל מיכל עפשטיין בספרו ערוך השולחן, שכל זה במי שהיה באמת עשיר. אבל אדם שלא היה עשיר, ופינק את עצמו בכל מיני מותרות, כפי שאנשים עושים בימינו, שקונים רכב יוקרתי בליסינג, מזמינים מוצרי ראווה ב-48 תשלומים ושוכרים דירת יוקרה – גם אם הבועה התנפצה, והם פשטו רגל, אין צריכים לתת להם את המותרות שהתרגלו אליהם, שכן זה מה שהביא להם את העניות. אסור לאדם ללוות כסף עבור מותרות.

מחלוקת מעניינת התגלעה בין תלמיד חכם אחד לבין הגרי"ש אלישיב זצ"ל. אחרי השואה הגיע לתל אביב יהודי יקר, שלפני המלחמה היה אדמו"ר באיזו עיירה קטנה, ובכל ליל שבת היה עושה "טיש" לכמה עשרות יהודים. אחרי כל מוראות המלחמה הוא עלה לארץ, והתגורר בגפו בדירת חדר. העצבות ניכרה על פניו. הוא זכה להינצל, אבל כל עברו המפואר, משפחתו, תלמידיו, מעמדו – הכל נשאר אי שם בעיירה שנעלמה כלא הייתה.

אחד מרבני העיר, שלקח את הדברים ללב, פנה לחבריו וציטט את דברי הגמרא, אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. אם אותו תלמיד חכם התרגל להיות אדמו"ר, לסעוד באולם עם חסידים, הרי שזה מחסורו אשר יחסר לו, ועלינו לממן זאת מקופת הצדקה, ממש כאותו עשיר שירד מנכסיו ואינו מסתדר בלי התנאים הקודמים.

אמנם הגרי"ש אלישיב זצ"ל השיב על כך שאין הדבר נכון, ואי אפשר לקחת תקציב לכך מן הצדקה, שכן כל הדין של די מחסורו אשר יחסר לו הוא באדם עני. ככל שיש לאיש זה פרנסה, הוא אינו עני. הצער והכאב שלו הוא מהתפקיד שהיה לו, ואין זה בקטגוריה של עוני שניתן לקחת מן הצדקה. מי שרוצה לשמחו ודאי יעשה מצוה גדולה, אבל לא מקופת הצדקה...