הספר הזה יכול לשנות את חייכם: גלו את "ארחות צדיקים"

בפרק הראשון מדבר המחבר על מידת הגאווה, ומציין כי מידה זו הינה פתח לרעות רבות, ועל כן על האדם "להתחכם", כלשונו, ולהשתמש בה רק באופן הנכון.

כה דבריו:

"ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים, מפני חיוב האדם להבדל ממנה, כי היא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. לכן צריך האדם להתחכם להנהיגה אל המנהג הראוי, ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו".

המחבר מסביר כי בורא עולם פסל את מידת הגאווה, והזהיר אותנו בתורתו להתרחק ממנה. המחבר מצטט מן התורה פסוקים המורים על האיסור להתגאות:

"הגאווה היא המטבע אשר פסל המלך הגדול ברוך הוא, והזהירנו עליה בתורתו. כמו שנאמר: "השמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים" (דברים ו, יב). כי הגאה ישכח יוצרו, כדכתיב: "ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו', ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך וגו', ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלוהיך כי הוא הנתן לך כוח לעשות חיל" (שם ח, יג-יח). ובמלך נאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (שם יז, כ). אם הזהירה תורה אפילו במלך, כל-שכן בהדיוטות, שלא ישתררו זה על זה".

הרב זמיר כהן במסר נפלא על מידת הגאווה:

ממשיך המחבר ומסביר כי הגאווה נחלקת לשני חלקים, האחד – גאוות האדם בגופו, והשני – גאוות האדם בחוכמתו:

"הגאווה מתחלקת לשני חלקים: האחד - גאוות האדם בגופו, והחלק השני - גאוות האדם במעלות החוכמה ובמעשיו".

גאוות האדם בגופו אף היא נחלקת לשניים, האחד טוב והשני רע:

"גאוות האדם בגופו יש בו שני חלקים: האחד טוב, והאחד רע".

מהי הגאווה הפסולה? מפרט המחבר את התנהלותו של האדם הגאה, ומתאר כי הגאה הולך בגאווה ובגרון נטוי, פוסע באופן בולט, עיניו רמות. בשל גאוותו לא ישמע את דברי העניים, וכאשר הוא עומד על ידי עניים או נכנס לבתיהם – הוא חש שהם סרוחים בעיניו:

"וזאת היא גאוות האדם בגופו הרעה: בעת שתתגבר הגאווה בלב האדם, אז תמשול על האדם מקדקודו עד כף רגלו.

בראשו ובגרונו - כדכתיב: "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון" (ישעיה ג, טז);

בידיו וברגליו - דכתיב: "אל תבואני רגל גאווה ויד רשעים אל תנדני" (תהילים לו, יב). ועל רגל גאווה נענשה בת רבי חנינא בן תרדיון, שנגזר עליה לישב בקובה של זונות. כי פעם אחת הלכה לפני גדולי רומי, ושמעה שאמרו "כמה נאה פסיעותיה של ריבה זו!" ואז דקדקה יותר (ע"ז יח, א).

בעיניים - כדכתיב: "עינים רמות" (משלי ו, יז).

באוזניים - לא ישמע דברי העניים האומללים.

בריח אפו - בעמדו אצל עניים או כשנכנס לבתיהם, הם סרוחים בעיניו.

ואף בדבריו ידבר על צדיק עתק בגאווה.

וגם נכרת בעניין מאכל ומשקה ובמלבושי בגדי גאווה מלבושי נכרי, ועל זה הוזהרנו בתורת משה, שנאמר: "ולא תלכו בחוקת הגוי" (ויקרא כ, כג); וכתיב: "ובחוקותיהם לא תלכו" (שם יח, ג); ונאמר: "השמר לך פן תנקש אחריהם" (דברים יב, ל) - הכל בעניין אחד הוא מזהיר, שיהא ישראל מובדל במלבושיו ובדבריו ובכל מנהגיו מן הגויים, וכן הוא אומר: "ואבדיל אתכם מן העמים" (ויקרא כ, כו).

ה' יתברך שונא את בעלי הגאווה, ולא עוזר להם. בורא עולם שונא אף את מי שמתגאה רק בליבו, למרות שגאווה זו לא באה לידי ביטוי מעשי: 

"בעלי הגאווה הם מתועבים בעיני השם. שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה); והוא נמסר ביד יצרו, כי אין עזר השם עמו, אחרי אשר הוא תועבת השם. ואפילו לא נתגאה על שום אדם לא בדבור ולא במעשה, אך בלבו לבד הוא מתגאה, נקרא תועבה, שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב" - אפילו אין לו גבהות אלא בלב נקרא תועבה".

רבותינו המשילו את הגאוותן לעובד עבודת כוכבים, וציינו כי הקב"ה אינו יכול לדור עימו ביחד בעולם:

"אמרו רבותינו: כל מי שיש בו גסות הרוח, כאלו עובד עבודת-כוכבים. כתיב הכא: "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב התם: "לא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו). ויש אומרים: כאלו בא על עריות, דכתיב: "כי את כל התועבת האל עשו וגו'" (ויקרא יח, כז). ויש אומרים: כאלו בנה במה (סוטה ד, ב).

"ואמרו: כל אדם שיש בו גסות הרוח, מתמעט, שנאמר: "רומו מעט ואיננו" (איוב כד, כד); וראוי לגדעו כאשרה, שנאמר: "ורמי הקומה גדועים" (ישעיה י, לג); ואין עפרו ננער, והשכינה מיללת עליו. אמר הקדוש-ברוך-הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר (תהילים קא, ה): "גבה עינים ורחב לבב אתו לא אוכל" (סוטה ה).

עוד ציינו רבותינו כי הגאה אינו אהוב אפילו על אנשי ביתו, וכי הגאווה מביאה את האדם לידי רדיפות ממון:

"ואמרו: האי מאן דיהיר, אפילו אאנשי ביתה לא מתקבל, שנאמר: "גבר יהיר ולא ינוה" (חבקוק ב, ה) - אפילו בנוה שלו (ב"ב צח, א).

"הגאווה מביאה לידי רדיפות ממון להשתרר על בני-אדם. וכבר ידעת מה אירע לקורח ועדתו מחמת גאוותו, שבקש להתגדל ולקח גדולה שלא ניתנה לו מן השמים, ומתוך כך נכנס למחלוקת, ומן המחלוקת יצאה קנאה ושנאה. וכל אלו מידות פחותות מאוד, כאשר יתבאר בעזרת השם".

מן הדברים עולה גנותה של מידת הגאווה.

הרב אליהו עמר בשיעור נפלא על הגבול הדק שעובר בין ענווה לגאווה:

לפרק הקודם: 

שיעור קצר בהקדמה לספר אורחות צדיקים