"אמא, בואי מהר, יונתן שתה ריספונד!"

אדר תשע"ז.

"אבא, אמא שאלה אם הורדתם את כל התיקים לאוטו", נעצה נועה באביה מבט שואל.

"כן, מותק, תגידי לאמא שהכל כבר באוטו, אפשר לצאת".

נועה דידתה על רגליים קטנות לעברי. "אמא, אבא אמר שאפשר לצאת", היא אמרה לי בצליל מתוק. "אויש, בא לי לאכול אותך, נועוש". נועה התגלגלה מצחוק ורצה לכיוון האוטו, כששערה מתפזר לו ברוח.

אני אורזת את אורי החמוד הקטן, התורן, חובשת לו כובע פונפון שקיבלתי במתנה מעופרה חברתי.

נושמת נשימה עמוקה, מנסה להתעלם מההיא בתוכי שקוראת לי נואשות, מנסה להרגיע אותה. אני ועצמי משוחחות. "אל תדאגי, כולה שבת בדרום, נמצאים שם כל הדודים, בני דודיך, האחים, האחיות. יעזרו לך. תנשמי".

"וחוץ מזה, אירוסין במוצאי שבת, תוכלי להפסיד? אז במקום לנסוע רחוק במוצ"ש, הזמינו אתכם לשבת. תחשבי רגוע – יהיה רגוע". חייכתי חיוך ניצח אל עצמי.

הנסיעה עברה בשלום. יונתן שוחח עם אבי, כשמידי פעם יעל מצטרפת, מגוונת. אבי לימד אותם שיר שלמד בגן, יונתן ויעל הצטרפו, נועה מחאה כפיים. אורי הסתכל בעיניים גדולות וחומות כשקד.

היה להם נחמד.

יוסי על ההגה, עסוק בכביש, ואני עסוקה בלחשוב אם הכנתי את יונתן מספיק למה שהולך להיות. האם יצליח להכיל את הבלגן? הרעש? האנשים והילדים?

קיוויתי מאוד שכן, וקיוויתי שהאירוסין שיתקיימו במוצאי השבת יעברו בשמחה ובשקט. לא כל יום מתארסת בת דודה קרובה, ואהובה כל כך, כמו אחות.

השבת עברה עלינו בנעימים. הילדים מצאו בני דודים כלבבם, יונתן היה רגוע יחסית. בן דודי הגדול, שכבר בעצמו אב לחמישה, תפס עליו פיקוד ודאג לשחרר אותנו כמה שאפשר, שניהנה.

אפילו אורי הקטן היה רגוע. אכל, ישן כמעט שלא בכה. היה כיף.

יוסי שוחח עם גיסיו ועם בני דודי, אני שוחחתי עם אחיותי ובנות דודותי, עזרנו יחד להגיש ולפנות והכל היה באווירה נעימה כל כך.

שום דבר לא הכין אותנו למוצאי שבת.

לאחר סעודה שלישית, כשהגברים יצאו לתפילת ערבית, יצאתי עם יעל, יונתן ואורי לכיוון הדירה שבה שהינו, על מנת לסדר ולהתארגן לאירוסין. תכננתי להתחיל עם הדירה, להמשיך עם יעל, יונתן ואורי, ואחר כך לקרוא לאבי ולנועה, שיתארגנו גם הם.

האמת, הלב שלי קיפץ בהתרגשות. סופסוף אירוסין, כמה חיכינו – והנה זה הגיע. שמרתי לאירוסין את הבגדים הכי יפים שיש בשביל הילדים ובשבילי. גם הילדים היו נרגשים ממש. את אביטל בת דודתי הם אוהבים מאד, ויחד חיכינו לרגע הזה, כשאני מבטיחה להם בכל פעם ש"בטח, כשאביטל תתארס, כולנו נלך לאירוסין". אביטל הייתה צוחקת ומרימה את נועה ואורי גבוה. כולנו חיכינו. וזה בא.

התחלתי לסדר את החדרים שישנו בהם הילדים. יעל ויונתן הסתובבו להם בדירה להנאתם. קיפלתי שמיכות, הורדתי מצעים, הכנסתי מיטות, את כל הבגדים המלוכלכים הכנסתי לתוך שקית גדולה של זבל.

עברתי לחדר שבו אנחנו ישנו, אני ויוסי, הורדתי מצעים, ופתאום צעקה: "אמאאאא!!!". פניתי לכיוון יעל , הם היו מטרים בודדים ממני.

"אמא, יונתן שתה ריספונד!".

מההה???

ראיתי את יונתן למרגלותי, בקבוק הריספונד לידו. בדקתי את הרצפה. אולי נשפך? לא, היא יבשה.

לקחתי את בקבוק הריספונד בידי וגיליתי שהבקבוק, שהיה מלא, הפך לכמעט ריק.

בום, בום, בום.

מרגע זה פעלתי על אוטומט.

ניסיתי להתקשר לאמי, לבת דודה, לאחיותי. אף אחת לא ענתה לי. עוד לא עשינו הבדלה, הגברים בבית הכנסת.

אני חייבת שיוסי יגיע!

בחנתי את יונתן בדאגה, מחזיקה אותו חזק, מושיבה אותו על הספה. מה עושים עכשיו?!

ניסיתי שוב ושוב לחייג, אך אין מענה.

הדופק שלי עלה. החזקתי את עצמי חזק שלא לפרוץ בצעקות היסטריות, יעל ואורי כאן.

התפללתי שיוסי יבוא לכאן מיד לאחר התפילה, שלא יצעד לאולם. ליטפתי שוב ושוב את יונתן, דיברתי אליו: "יונתן, למה שתית?". ויונתן הסתכל וחייך: "זה טעים"...

איך תרופה פסיכיאטרית להרגעה יכולה להיות טעימה?!

ואז, כשאני על סף איבוד עשתונות ומרגישה שאני לא מצליחה עוד להחזיק ואני לא יודעת מה עוד לעשות – נפתחה הדלת...

"יוסיייי, בוא מהר! יונתן שתה ריספונד".

יוסי רץ אלינו. נתתי לו את הנייד, והוא חייג למד"א וביקש את המספר של המרכז להרעלות. יונתן התחיל לנמנם.

המרכז להרעלות הורה ליוסי לצאת לבית החולים הקרוב ביותר, במהירות.

יוסי הרים את יונתן, והם נסעו במהירות לבית החולים הקרוב.

נחַתי באפיסת כוחות וגיליתי שכל הזמן הזה יעל החזיקה באורי, ושניהם הביטו במחזה, מפוחדים. ניגשתי אליהם, חיבקתי חזק חזק, והחזקתי את עצמי. עוד קצת, לא עכשיו, לא לידם.

בסוף, כשחיכו לנו להבדלה ולא באנו, יפית בת דודתי הגיעה לראות מה קורה. היא שמעה את הסיפור, לא היו לה מילים, האמת שגם לי לא.

גם לא היה לי חשק. הלך הכל. יצאנו להבדלה עם הילדים, הסיפור הילך בין כולם, כולם דשו ולשו, במה ואיך ואיך זה קרה?

חזרתי לדירה, אמא שלי חזרה איתי. המשכנו לסדר, ארזתי את המזוודה, הכנסתי לתוכה גם את הבגדים היפים של האירוסין. נשארנו עם בגדי השבת.

לא ידעתי אם להתקשר ליוסי, הייתי בלחץ ממה שקורה שם, בבית החולים.

יוסי הרגיש, והוא צלצל אלי. "נעמה, יונתן שותה עכשיו פחם שיספוג את התרופה. לכי לאירוסין, ותחזרי הביתה במונית".

האמת, התחשק לי לברוח, לקחת את הילדים וללכת, להגיע הביתה, להשכיב את הילדים, לחבק חזק את הכרית ולבכות, פשוט לבכות.

אבל לא, לא זה מה שמצפים ממני.

הלכנו לאירוסין. אביטל הכלה שמעה את הסיפור וכאב גם לה. הרגעתי אותה. "זה שום דבר, יום-יומיים בבית החולים, הכל בסדר. העניין הוא שהילדים לא רגועים (?), ואני ברשותך אצא עוד מעט הביתה". היא חייכה, חיוך עגום משהו. התחבקנו.

ישבתי כמה דקות, עונה לאינספור שאלות, שומעת תגובות שלא היו צריכות להגיע לאוזני. "איך הוא הגיע לשם? חוסר אחריות, היא היתה צריכה לשים לב, היא יודעת שהוא כזה".

לקחתי את הילדים, הזמנתי מונית, נפרדתי מההורים והלכתי. נוסעים הביתה. הורי כבר ייקחו את המזוודה שלנו.

למזלי, הילדים היו עייפים. הם שאלו כמה שאלות, ועפעפיהם נעצמו אט אט.

הגענו הביתה.

שמתי את הילדים במיטות, ככה, כמו שהם, עוד עם בגדי השבת. החלפתי לאורי טיטול, הכנתי לו בקבוק, וגם עיניו נעצמו.

ואז זה קרה.

העברתי בראשי שוב את תסריט האימה. ידעתי שהייתי בסדר, התרופה הייתה במקום גבוה, הכל היה עניין של שניות. ניסיתי להחזיק חזק, לא להישבר ממילים, ממקרים שאינם תלויים בנו. לא הצלחתי.

הידיים שלי התחילו לרעוד, השפתיים רטטו. החזקתי חזק-חזק את השולחן הגדול שלנו, מפחדת לאבד שליטה. בדקתי מרחוק שהבית נעול, שמעתי את הנשימות הקצובות של הילדים, התיישבתי על הרצפה הקרה ועשיתי בה שלוליות, שלוליות של דמעות.