זהו השורש הנפשי העמוק שהוביל לחורבן בית המקדש

חז"ל תיקנו תקנה מיוחדת, לקרוא את הקללות של פרשת בחוקותי לפני חג השבועות, שהוא לא רק יום מתן תורה, אלא גם יום של דין רוחני, כדי שיתקיים בנו "תכלה שנה וקללותיה". מבואר בספרים שזה לא רק ענין של "לגמור עם זה" ולהתחיל דף חדש, אלא יש כאן דבר עמוק מאוד, שקשור מאוד למצב השברירי והמתוח בארץ, וגם לחינוך ילדים.

בספר "ליקוטי-הלכות" (כאן בפרשתנו) מובאת שאלה חזקה מאוד: למה הפסוק שואל וחוקר אחרי חורבן בית המקדש "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ"? (ירמיהו ט', י"ב), הרי לא היו חסרות סיבות לכך, ועם ישראל נכשל אז בהמון חטאים (עבודה זרה, גילוי עריות וגם שפיכות דמים). השאלה באה ללמד שהיה איזה שורש נפשי עמוק יותר שהוביל לחטאים האלו, והוא האשם האמיתי בחורבן, וצריך לברר מהו, כדי שנוכל לתקן אותו. ועל זה ענו (בבא מציעא, פ"ה ב') שהחורבן קרה מפני שלא העריכו את החשיבות של התורה. זה השורש, שבסוף התבטא בעבירות החמורות. גם כאן, הקללות באות לעזור לנו לעצור ולנסות לברר בעצמנו את השורשים שאינם מתוקנים, על מנת שנוכל לתקנם.

האם יש שורש עמוק שאחראי לפער בין הרצוי למצוי בהתנהגות שלנו? האם יתכן שכל מיני מקובעויות והרגלים מעוורים את עינינו וגורמים לנו לפספס? באופן טבעי התשובה הראשונית של כל אחד היא להצדיק את עצמו ולחפש אשמים אחרים. קשה מאוד לעשות חשבון נפש נוקב, ואולי אין זו הבמה המתבקשת לדברי התעוררות מצדי.

ובכל זאת, זאת הבמה שקיבלתי, ולמרות רצוני הטבעי לשעשע ולנסות לשמח לבבות, לכתוב כמה טוב יש בכל אחד, וכמה הקב"ה גאה בנו על כל מאמץ, שזה נכון, ויש לזה מקורות, אבל בכל זאת, אולי יש מקובעויות שתוקעות אותנו?

הרב אורי זוהר זצ"ל, שבקרוב יחול יום השנה השני לפטירתו, תמיד אמר שדברי המשנה במסכת אבות (פ"ב מ"ד): "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" אינן סיסמא, אלא מצוות עשה תמידית, לפשפש ולמשמש, לחקור ולהתבונן. אולי האמת לא מונחת אצלי בכיס, אלא אולי גם אני, למרות רוב חכמתי, קצת מפספס?

דרכו של הקב"ה לעורר בני אדם על ידי ההתנהלות בביתם, כמו שכתוב "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ, גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִים אִתּוֹ" (משלי ט"ז, ז'), כמו שחז"ל (בילקוט שמעוני) דרשו לגבי בני ביתו, שהם לפעמים מתנהגים כאויבים, כדי לגרום לאדם לעצור ולהתבונן. ולכן, מי שרואה שדבריו אינם נשמעים, והשלום והשלווה מתרחקים מביתו, והוא צריך לחשוב פעמיים לפני שמארח או מתארח בגלל הילדים המאתגרים, כנראה שזו הזדמנות לעצירה ולבדק בית. אולי צריך לרענן את ארגז הכלים, ואולי המינונים שלנו בין "שמאל דוחה" ל"ימין מקרבת" אינם מדויקים מספיק.

אז סליחה על התוכחה המרומזת. קטונתי. אבל מתי אם לא בפרשה זו... אותו קב"ה שציווה איך להתנהג לכתחילה, ציווה גם איך מתנהגים עם ילדים שעדיין לא לגמרי שם, וכדאי לפתוח את הלב ולהכיר את סט הכלים הזה, שגדולי ישראל לימדו, למצבים המאתגרים האלו. ה' יעזור שנצליח לעצור ולהתבונן, כי בדק בית שכזה יכול לחסוך הרבה צרות והסתבכויות.