אחת ולתמיד: זו התחושה הקשה ביותר שמלווה לכל מקום, וככה נפטרים ממנה

זה מונע מאחרים להעריך אתכם כפי שמגיע לכם, זה מקצץ לכם את הכנפיים ומגביל את המימוש העצמי שלכם, אבל יותר מכל – זה גורם לכם לחיות את חייכם לצד תחושה קשה שמלווה אתכם לכל מקום.

חוסר באהבה עצמית.

מעבר לכל ההשלכות שמגיעות כתוצאה מחוסר באהבה עצמית, הפגיעה הגדולה ביותר היא – הכאב הפנימי שאנחנו נושאים בתוכנו. ושלא תבינו לא נכון, חוסר באהבה עצמית אין משמעו שנאה עצמית, או תחושות קשות וקיצוניות, אלא – אדישות כלפי עצמך, התעלמות, חוסר אכפתיות.

דמיינו שיש מישהו שאתם מכירים ואתם עדים לכך שהוא פוגע בעצמו, ולמרות זאת אתם בוחרים להסתכל מהצד ולא לעשות דבר, ממשיכים הלאה באפס פעולה. זה ברור מאליו שאכפתיות אין שם. הפסיביות הזאת היא תרגום לחוסר אכפתיות כלפי הצד השני.

וכך זה גם איתנו לבין עצמנו. אם אנחנו פוגעים בעצמנו, בכל רובד שהוא, פיזית-נפשית-רוחנית, לדוגמא: אוכלים מזון שפוגע בנו כשאנחנו גם ככה לא בשיא הבריאות, הולכים למקומות או לאנשים שאנחנו יודעים שהם לא טובים עבורנו, מתעלמים מהבעיות שלנו, נמנעים מלטפל בעצמנו ובקשיים שיש לנו, נמנעים מלפעול למען עצמנו – סימן שאנחנו לא יותר מדי בשביל עצמנו.

אז איך משנים את זה? בעל ספר החינוך מעניק לנו הדרכה חשובה לחיים: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, מצוה טז). כשאנחנו הופכים להיות אכפתיים כלפי עצמנו, משקיעים בעצמנו ודואגים לבריאותנו הפיזית, הנפשית והרוחנית, זה מייצר תחושה של אהבה עצמית, אפילו אם בהתחלה זה נעשה בצורה מאולצת וטכנית. המעשים החיצוניים מחלחלים לתוך הפנימיות ומשפיעים עליה.

כדי לייצר תחושה של אהבה עצמית, אנחנו צריכים ללמוד להיות חברים טובים של עצמנו, וזה אומר להתאמץ עבור עצמנו, לשנות ולטפל במה שמפריע לנו בחיינו, לעשות למען עצמנו את אותו הדבר שהיינו עושים עבור אח יקר או חבר אהוב או היינו רוצים לראות אותם עושים עבור עצמם. עצם ההשקעה והמאמץ עבור עצמנו ישנו את התחושות שלנו כלפי עצמנו, ויטפחו בנו אהבה עצמית.