"אני לא מעניינת אף אחד", היא אומרת לי. הלב שלי יוצא אליה

לא תאמינו, אבל בגיל 40 למדתי לעשות עמידת ידיים וגלגלון מושלם.

לא ממש חיפשתי ללמוד את זה, אבל כשרינת נכנסה אלינו, הביתה זה היה ברור שהיא לא איתנו.

זאת אומרת, היו לה הידיים והרגליים והראש בדיוק היכן שהיו צריכים להיות, אבל העיניים שלה היו ריקות.

היא התיישבה לידי על הספה, ושתקה. אחר כך הוציאה חישוק מתקפל מהתרמיל ושיחקה איתו בין האצבעות. "יש לי גם בלונים", היא אמרה לי, "אני יכולה לנפח ולעשות איתם צורות לילדים".

והיא באמת ניפחה. ועשתה להם כלב וארנב וירח באמצע החודש. הילדים שלי צחקו והעיפו את הבלונים אל השמיים של קטמנדו ובחזרה, אבל אני כל הזמן הזה הסתכלתי על הפנים שלה, ולא ראיתי עליהם אפילו חיוך אחד.

מהתיק שלה יצאו גם כדורים שעושים רעש ומטפחות בצבעים שונים. היא הביאה את כל הדברים האלה בשביל הילדים שמסתובבים בכפרים הנידחים של נפאל. "חשבתי לשמח אותם", היא משכה בכתפיה.

לאבא ולאח היחיד שלה יש קרקס נודד בכל הארץ. בחמש השנים האחרונות, מאז שאמא עזבה לאשראם במדבר, גם היא מצטרפת אל הקרקס. היא יודעת לעשות שפגט, גלגלון, עמידת קיר ועמידת נר.

הבית שלנו הופך לשיעור התעמלות מאולתר. היא כל כך גמישה, שזה לא יאמן. רק הפה שלה לא גמיש בכלל. הוא לא מצליח לחייך אפילו פעם אחת.

* * *

כשהיא יוצאת אל הטרק של האנאפורנה, היא לוקחת איתה את התרמיל של הקרקס. אני בטוחה שהיא תדע איך לשמח את כל מי שתפגוש בדרך. היא לוקחת איתה גם מכשיר לווייני, אף על פי שהיא בטוחה שהיא לא תזדקק לו. "זה רק כי הרב ביקש ממני ממש", היא מספרת בהתרגשות לחבר'ה מסביב. שכחה איך זה להרגיש שדואגים לה.

מזל שהיא לקחה אותו. שבוע אחרי שהיא יצאה להרים, קיבלנו ממנה באמצע הלילה הודעת מצוקה. הבכי שלה קרע את החשיכה. ככל שהיא עלתה בגובה – ככה קשה לה יותר. היא מקיאה ורועדת בלי הפסקה. הריאות שלה כואבות ויש לה חבלות בכל הגוף. אנחנו שולחים אליה מסוק חילוץ, ומחכים לה בשדה התעופה. משם מאשפזים אותה בבית החולים. דלקת ריאות קשה יחד עם מחלת גבהים.

היא מחזיקה לי את היד שבוע שלם. לא עוזבת לרגע.

אמא שלה לא מתקשרת אפילו פעם אחת. "אני לא מעניינת אותה בכלל", היא לוחשת לי באחד הימים. "את אף אחד אני לא מעניינת!".

הלב שלי יוצא אליה.

* * *

כשהיא משתחררת, אני הופכת את הקומה השנייה של בית חב"ד למתחם שלם של חוגי קרקס לבנות. מזמינה את המטיילות ללמוד מרינת את רזי המקצוע. היא המנטורית של כולנו, מלמדת אותנו איך מסובבים חישוקים, איך מטפסים על חבלים, איך בולעים אש ומנפחים בלונים בצורת חיות.

החוגים מלאים עד אפס מקום.

ככה בגיל 40 למדתי לעשות עמידת ידיים וגלגלון מושלם. לא ממש חיפשתי ללמוד את זה, אבל העיניים של רינת זרחו עם כל ניסיון שלי.

וכל הזמן הזה אני מסתכלת על הפה שלה. רואה איך מיום ליום הוא מקבל צורה של חיוך.