"אסור לך לקרוא את הספר הזה", אמרה לי הספרנית. אבל אני קראתי, והנזק כבר נעשה 

הייתי ילדת ספריה. הספרים גידלו אותי, אהבתי לרכב על גלי הדמיון בכל ספר ששאלתי מהספריה. אהבתי את השקט המרגיע ואת ריח הטחב של מבנה הספריה הישן של ראש העין, עיר ילדותי. אותו מבנה ניצב גם אחרי 30 שנים במרכז העיר, וילדיי מגיעים אליו כדי להעשיר את עולמם בסיפורים מענינים וחינוכיים. 

לפחות פעם בשבוע הייתי הולכת ברגל מרחק ששום הורה לא מסכים שילדיו ילכו ברגל בימינו, ונכנסתי אל ממלכת הקסם שלי. חלמתי להיות ספרנית, קינאתי בילדים שתרמו משעות הפנאי שלהם במסגרת מיזם מחויבות אישית של בתי הספר, והגיעו לספריה לכמה שעות שבועיות לעטוף ספרים. כח הדמיון ממגנט, וזו הסיבה שהקסם הילך על מבנה ישן שכזה. אבל לא רק קסם היה בספריה הזו. היתה גם מלכודת רוחנית עצומה.

לא נולדתי בבית דתי, וספרים רבים שם בספריה לא היו מיועדים לילדים ונוער. הם גם לא היו מיועדים לאף אדם בוגר, וכך, בעטיפה תמימה, כתובים באותיות שפת הקודש הונחו על מדפים הדוממים פצצות שהכילו רעל רוחני נוראי. 
עלילות מעוותות שרק "אנשי רוח" ששקועים בחומר, כפי שאמר פעם הרב זמיר כהן, מסוגלים לרקוח. לא אוכל לכתוב מהי עלילת הספר שהספרנית אסרה עליי בילדותי, ואתם לא מוזמנים לדמיין. אבל החוויה של ילדותי היתה ערב רב אחד גדול של ספרים שנחשבו חינוכיים אך היו מעוקרים מאווירה תורנית בלי נוכחות של בורא עולם וספרים שפשוט אין לי מילים לתאר כמה הם היו מבית מדרשו של הסיטרא אחרא. 

כשחזרתי בתשובה, ונולדה בתי הבכורה, קראתי בדמעות ספרים יהודיים לפעוטות. ה' היה נוכח בהם, ואהבת התורה והמצוות נבעה מבין אותיות שפת הקודש והאיורים המתוקים. המשכתי להתרגש, ולחזור לגיל 5 כאילו אני מקריאה לעצמי כילדה. ההרגשה היתה נפלאה, אבל עם הזמן התחלתי גם לקרוא קומיקסים ובחלקם ראיתי אקשן מופרז שלא מתאים לילדים שומרי תורה ומצוות. יש לי התבדחות קבועה. אבריימל'ה והמזוודה הנעלמת בקוסטה ריקה הוא שם מומצא לקומיקס שמתאר בדיוק את חוסר הקשר בין עולמו של ילד חרדי או דתי לבין מזוודה נעלמת בקוסטה ריקה.

הדבקתי סטיגמה לספרים של ילדים גדולים יותר עד שפגשתי ספרים אחרים לאחרונה. אחד מהם הוא רב המכר של עדי אהרון "הבית על ההר." יש בו את כל מה שצריך בספר טוב: חינוך למצוות, עלילה עוצרת נשימה שבכישרון רב נראית אמינה ואמיתית ביותר, לימוד על ההיסטוריה של עם ישראל, מאבקם של יהודים לחיות בארץ הקודש, דבר שמחבר את ילדינו למציאות של היום והרבה רגש. 

איור: רות בייפוס

היום, הסופרת עדי אהרון גם מסתובבת בין בתי הספר בכל הארץ, ומנחה תכנית אומנותית חווייתית שנולדה לאחר שהספר יצא לאור, בעקבות המלחמה. בתכנית היא מספרת לילדות את הסיפור שמאחורי רב המכר "הבית על ההר", ומשתפת אותן ביצירה. באמצעות דמיון מודרך, כתיבה יוצרת ומוסיקה, הילדות מכירות פרק מרתק בהיסטוריה של ירושלים, ומקבלות כלים של חוסן, העצמה, ביטחון ואמונה. הנה קטע מתוך הספר.

"ליד הבית על ההר חיכתה לנו הפתעה מצמררת. על זגוגית חלון הרכב של אבא שלי, מישהו הצמיד פתק כתוב בעברית משובשת: 'אַל תִּתְאַסְּקוּ אִטָנוּ. הַבַּית בְּסִילְוָאן הוּא שִׁלָּנוּ. לכו מבּו! אֵין יאהוד יוֹתֵר בּוֹ אֵסְלֵנוּ!' בתחתית הדף, היתה חתימה בערבית ולצד הכיתוב, היה מצויר באופן חובבני אקדח טעון."

מישהו שיגר למשפחת כהן מכתבי איומים בערבית, אבו רמזי בחצות הלילה משוטט מאחורי הבית שבצלע הר הזיתים, והצוואה האבודה – לא נודע מקומה. נעמי ובנות חבורת אע"מ בע"מ יוצאות למסע קסום בעקבות יומן עתיק של ילדה מתימן, דודים מוזרים ועסקת נדל"ן מפוקפקת. כל מה שיכול להסתבך – אכן מסתבך. 

אהבתי שבספר נעמי, נערה כבת 12, מקבלת גיבוי מהוריה לפעול למען ביטול עסקת נדל"ן, לכתוב לראש עיריית ירושלים, אהבתי שאורח חיי המשפחה הוא יהודי על כל המשתמע מכך, אהבתי שהעלילה הדמיונית כל כך אמינה, כל כך מוחשית ואמיתית. הסופרת הצליחה לטוות עלילה בין עבר להווה, לחבר ילדים יהודים למורשת היהודית שלהם ולשלב זאת עם המאבק של עם ישראל ממול ישמעאל בארץ ישראל מאז ועד היום. ובעיקר הספר הצליח לשכנע אותי שיש ספרות יהודית חיה ובועטת, ערכית, נקיה להפליא, חינוכית ומדברת אל עולמם של ילדים. 

איור: רות בייפוס

הירשמו לעולם הילדים, והיכנסו להגרלות על הספר "הבית על ההר" >>

קראו את הפרקים הראשונים של הספר >>