משרתו של שליט אכזר: מי היה חיים פרחי?

בשנת תקנ"ט, 1799, עמד הכובש הגדול נפוליאון בשערי עכו, שאותה תכנן לכבוש מיד הטורקים. לפני כניסתו למלחמה הכריז: אם אצליח לכבוש את ארץ ישראל, איישב אותה ביהודים! מה גרם לו להכרזה זו? האם התכוון ברצינות?

את יפו ואת חיפה כבש נפוליאון בקלות יחסית. צבאו היה הרבה יותר מתקדם ומפותח מחיל המצב הטורקי. אבל בעכו חיכה לו משהו אחר: חיכה לו הראש היהודי של ר' חיים פרחי.

שליט הגליל היה אחמד אל ג'זאר, אדם עריץ ואכזרי. את כינויו, "אל ג'זאר" – "הגוזר" – קיבל בזכות מעשי האכזריות שלו. יועצו היה ר' חיים פרחי, בנקאי יהודי מפורסם. אביו, שאול פרחי, היה גזבר של השלטון העות'מני בסוריה.

התחבולות שתכנן חיים פרחי "שיגעו" את נפוליאון. ההגנה על עכו תימרנה את צבאות הצרפתים מכאן לשם ומשם לכאן. בשלב מסוים השקיעו הצרפתים אנרגיה עצומה ואבדות רבות כדי לבקוע את החומה במקום שנראה להם אסטרטגי, רק כדי לגלות שחיים פרחי תכנן חומה אחרת, כמה מטרים אחרי החומה הבקועה... כאשר נכנסו לשם הצרפתים הם נפלו למלכודת אש, שהוציאה להם את החשק מלנסות ולכבוש את עכו. הם נסוגו כלעומת שבאו, וזו היתה תחילת הסוף של נפוליאון.

חיים פרחי עשה את מלאכתו נאמנה. הוא יישב את הגליל, הביא את רבי חיים אלבועפיה לטבריה, כדי לחזק את היהדות בעיר, ונלחם בשודדי הדרכים. הגליל היה בזמנו למקום פורח ובטוח. הוא הצליח להשיג הנחות במסים ליהודי טבריה וצפת. אך גם אחמד אל ג'זאר עשה את "מלאכתו". באחד מהתקפי הזעם שלו הוא העניש את יועצו היהודי בעונש נורא: ניקר לו עין אחת, כרת את קצה אפו ואת אחת מאזניו. עם זאת, חיים פרחי נאלץ להמשיך במשרתו כקדם.

אל ג'זאר האכזר מת, וחיים פרחי נשאר בתפקידו כיועץ לשליט הבא אחריו, סולימן פאשה. פרחי סייע בידו להרחיב את שליטתו, ויזם בריתות דיפלומטיות עם השבטים הדרוזיים בצפון, שהכריזו על נאמנותם לשלטונו. כאשר התעוררו מחלוקות על השליטה באזורים מסוימים, דאג חיים פרחי לשחד את השלטונות העות'מניים כדי שיתמכו בסולימן פאשה. באותם זמנים שוחד לא היה עילה למשפט, אלא הדרך הרגילה להתקדם. פרחי ניהל את הכלכלה באזור בצורה גאונית, מצא דרכים לעקוף את החרם הצרפתי שסגר את שערי נמלים רבים באירופה בפני ספינות טורקיות, ועוד.

עם מותו של סולימן פאשה, פעל פרחי למינוי סגנו, עבדאללה, תחתיו. הפקידים הטורקיים, שגם כך יצאה נפשם מקנאה ביהודי המסובב את כל הממלכה על אצבעו, הסיתו את עבדאללה נגדו, שאין כוונתו אלא לצבור הון ולשלוט במינויים ובכל מאמיני האיסלאם התמימים. עבדאללה, בכפיות טובה שאין כמוה, החליט להיפטר מהיהודי החזק. חיים פרחי שמע על כך. הוא ידע שבכוחו לברוח לאיסטנבול ולקבל חסות שם מכוחות חזקים מאד, אבל חשב שאם הוא יברח – יתנקם עבדאללה ביהודי הגליל. לכן הוא נשאר בביתו והמתין לגורלו. באישון לילה הגיעה "פלוגת האילמים", שהיו אמונים על ההוצאות להורג. זהו מושג מקובל אצל הטורקים האכזרים – לחתוך את לשונותיהם של התליינים, כדי שלא יוכלו לספר שום דבר על "עבודתם". האילמים הרגו את חיים פרחי ובזזו את ביתו, וכך מתאר זאת רבי יהוסף שוורץ: "ויצו הרשע הפאשא, ויבואו משרתיו הביתה, ויקחו את כל אשר מצאו, וינצלו את חצרו ויוליכו משאות יקרי הערך אין מספר, ואת גווית הצדיק השליך הרשע לים ולא נתן להקבר. ויברחו אשתו הצדקת וכל בני ביתו דמשקה, ותמת בדרך ותקבר בצפת".

היהודים התאבלו מרה על חיים פרחי, שנחשב בעיניהם כנשיא ישראל, ומסר את חייו ונפשו כדי לסייע ביד אחיו היהודים בכל דרך. ביתו של חיים פרחי קיים עד היום בעיר עכו, והוא סגור על מסגר ובריח. אולי ביום מן הימים ייפתח שם מוזיאון לקורות חייו ומורשתו.