בדרך לירושלים – עוברים במדבר

א. "הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמור – כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", כך מתנבא הנביא ירמיהו. המדבר הוא מקום אשר בתחילה ממלא את הנפש באינסופיותו, באופק אפשרויותיו. אך אט אט הוא הופך לדרך לא פשוטה ומלאת אתגרים. שיממון המדבר מחייב את האדם למצוא את דרכו, את ערכיו, את הצפון הגיאוגרפי והמצפון המוסרי. בנוסף, המדבר משרה תחושת ארעיות, ולרוב נדרשת תנועה מתמדת על מנת לשרוד בו. יחד עם הסכנות, המדבר יכול להוות מרחב מחשל המחזק את רוח האדם, הבונה ומחסן את אופיו. אך על מנת לשרוד את הישימון והצייה, יש להקדים ולבצע הכנה מוקדמת.

ב. בתחילת פרשת במדבר הפותחת את "חומש הפקודים" – אחד משמותיו של ספר במדבר, מתבצע מפקד של בני ישראל: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם...". כאשר אך ורק סופרים את מספר בני-אדם, החשש הוא שצלם האנוש שלהם והייחודיות של כל פרט, תעלמנה. בתוך הכלל הגדול, עלול האינדיבידואל להיחשב כלא-כלום. כנגד כך ניצבת הפרספקטיבה, הטוענת את מניין בני ישראל בתחילתו של ספר במדבר במשמעות מעצימה וחיובית. היינו, אין המדובר בספירה של אובייקטים, אלא במפקד של סובייקטים. "שאו את ראש כל עדת בני ישראל", כלומר, כפי שאומר המדרש: "לרומם את ראשם", לתת ערך לכל פרט ופרט. רעיון זה מקבל חיזוק מאחת מי"ג המידות שהתורה נדרשת בהן: "כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל". האחדות והקבוצה חשובות ויקרות, אך כך גם כל אדם ואדם המרכיב אותן. על היחס הנכון, הכולל את שני מרכיביו – הפרט והכלל, האישי והציבורי, כתב הרב קוק זצ"ל: "שלמות האדם היא שיהיה משתדל בשלמות עצמו הפרטית בכל האפשרי. אבל עם זה יהיה נגד עיניו כי אין שלמותו הפרטית נגמרת כי אם בשלמות הכלל כולו והצלחתו בהצלחה הלאומית הישראלית, ומזה יעלה להצלחה האנושית בכלל. ויש להישמר שלא תשיאהו תשוקתו להשלמת הכלל למעט בשלמות עצמו במעשים טובים ומדות טובות. כי אי-אפשר להצליח את הכלל כי אם בהיות כל אחד מפרטיו שלמים ומוצלחים".

ג. ההכנה הרוחנית בטרם ההליכה במדבר, מצריכה הכרה של כל אחד ואחד בערכו, בערכיו ובמטרותיו. אך לא פחות מכך, על האדם גם להכיר את מקומו ותפקידו בתוך החברה, ובמובן מסוים – בתוך ההיסטוריה. דווקא במרחב נטול גבולות כמו המדבר, יש ליצור עוגן של סדר וכללים מארגנים על מנת שלא לאבד את הצפון. ואכן, בנוסף למפקד האמור, מתבררת בפרשת במדבר גם תוכנית מחנה ישראל וסדר הנסיעה והחניה. "איש על דגלו" – לכל שבט יש את מקומו המיוחד לפי סגולתו ולפי תפקידו. המיקום אינו בגדר היררכיה חברתית, אלא מקסום הפוטנציאל של כל אדם וכל שבט – לפי כשרונו הייחודי. דברים יפים לעניין זה כתב האדמו"ר רבי מרדכי יוסף ליינר זצ"ל – האיז'ביצר, בספרו 'מי השילוח': "אין דעתו של זה דומה לשל זה, כי ה' יתברך חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו, ואין אחד דומה לחברו. על כן נאמר 'שאו את ראש', היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו, ועל ידי זה יהיה במקומו מדוגל ומנושא".

ד. אל מול המפקד המתבצע בספר במדבר, המבקש לשמר את מקומו של הפרט בתוך הכלל, ואשר נועד להוות מעין תזכורת למטרות עתידיות ולבסיס היסטורי-רוחני משותף, ניתן להיזכר גם במניין אכזרי ונטול מטרות אנושיות. במלחמת העולם השנייה, גרמניה הנאצית העניקה, או ליתר דיוק – קעקעה, מספרים על ידיהם של האסירים היהודיים, בפרט במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, בו נרצחו מעל מיליון יהודים. על תחושת ההשפלה הקשה ומחיקת האישיות, שהסב המספר המקועקע גם שנים לאחר השואה, כתב הסופר ושורד השואה יחיאל די-נור, או בשמו הספרותי – ק.צ'טניק: "שלושים שנה מאז נצרב בבשרי, הקפדתי שלא תשזפנו עין זר. שלושים שנה אין שום חולצה קצרת שרוולים בארוני..., תמיד אמנם נדמה לי שעיני כול מכוונות אל זרועי השמאלית, וכל כך משום שמעולם לא הסתגלתי אל מספר זה, שנצרב לא רק בבשרי אלא גם בנשמתי".

ה. כ"ח באייר, יום ירושלים, הוא גם יום הזיכרון (יורצ'איט), של ניצולת השואה ואשת החיל – הגברת מרתה וייס, זיכרונה לברכה. מרתה, אשר הגיעה ממשפחה אורתודוכסית אדוקה ומרובת ילדים, הייתה ילדה צעירה בתקופת מלחמת העולם השנייה. חרף מאמצי אבי המשפחה להסתיר את ילדיו במקומות שונים באירופה, נתפסה מרתה יחד עם אחותה אווה, ושתיהן נשלחו לאושוויץ, מבלי לדעת מה עלה בגורל משפחתן. שם, הרופא הנאצי הידוע לשמצה – ד"ר יוזף מנגלה, טעה לחשוב שהן תאומות, וערך בהן ניסויים נוראיים ואכזריים. למרות הזוועות שהן עברו והתנאים הבלתי אפשריים בהם הן הוחזקו, הצליחו האחיות לשרוד, והן הונצחו באחת מתמונות השחרור המפורסמות ביותר, על רקע גדרות התיל של מחנה ההשמדה. חרף הכל ובדרך נס, הצליחו השתיים להתאחד עם משפחתן בסיום המלחמה. מיד לאחר מכן, בחר אבי המשפחה "לעבור למקום הכי רחוק מגרמניה", וכך היגרה המשפחה – אוד מוצל מאש, לאוסטרליה. מרתה בגרה, נישאה להרולד והקימה משפחה למופת. אך כל אותן שנים חלמה מרתה לעלות לארץ ישראל ולגור בירושלים. תמיד התפללה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". לימים, זכתה מרתה להגשים את חלומה, היא עלתה ארצה עם משפחתה והתגוררה בעיר שחוברה לה יחדיו. כמה סמלי שהיא נפטרה בשיבה טובה, ביום חגה של העיר – יום איחוד ירושלים.

ו. "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים, הרימי אל תיראי", כך נאמר בנבואת הנחמה של הנביא ישעיהו. סיפורה של מרתה, כמו סיפורו של עם ישראל, רצוף גבורה ותקומה – חציית מדבר תלאות קשות מנשוא והעפלה לפסגות "אוויר הרים צלול כיין". אין ספק שהחינוך והערכים שספגה בילדותה עמדו לימינה בתקופת השואה. במונחים של פרשת במדבר, המפקד וסדר "המסע והחניה" שניטעו בליבה בטרם השואה, יחד עם אופייה הייחודי והאופטימי ואמונתה החזקה, הם אלה אשר לא רק שמרו עליה בתקופת המדבר הנוראית של השואה, אלא גם אלה אשר בזכותם היא המשיכה לדבוק בחיים, ולהביא חיים – כנגד כל הסיכויים. הדגל של מרתה היה דגל של אהבת החיים, דגל של שמחה, תקווה ועוצמה פנימית. וכלשון שיר השירים: "דגלו עלי אהבה". דגלה של מרתה ז"ל, יתנוסס לעד בתוך שאר דגלי ישראל ויעניק תקווה ומזור לכל המביטים בו.

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.