ידידיה מאיר: הנה, יש מתווה. מתווה בחוקותי. מוכנים לנסות אותו?

1. והנה מגיע חג השבועות. אחרי חנוכה במלחמה, ופורים במלחמה, ופסח, ואפילו ספירת העומר – כל מועד עם המשמעויות המיוחדות שהוא קיבל השנה – אנחנו עומדים ערב חג מתן תורה של אחרי אירועי שמחת תורה.

אבל רגע לפני שנקבל מחדש את התורה, היה עוד תאריך אחד שקיבל משמעות מיוחדת השנה: שבת פרשת בחוקותי. הפרשה האחרונה של ספר ויקרא עם הברכות הנפלאות שנקבל אם נשמור את המצוות ונהיה עמלים בתורה, והקללות שנקבל אם לא נלך בדרך הישר. אני חושב שאין מישהו שקרא השנה את הפרשה הזאת כמו בשנה שעברה. לא את הברכות, ובטח שלא את הקללות.

באופן אישי, אחרי שעברתי על הפרשה, שניים מקרא ואחד רש"י, חיפשתי פירוש נוסף. זה לא שהפסוקים לא היו ברורים לי. בשביל להבין חלק גדול מהם אפילו לא צריך פירוש רש"י, מספיק לשמוע מהדורת חדשות. אבל חיפשתי איזה רעיון מסדר, פרשן שיעזור לי להבין לא רק את הפשט של כל פסוק בנפרד אלא את סיפור המסגרת. מה יכול לגרום לעם ישראל לזנוח את דרך הברכות המאירה ומלאת השפע בכל תחומי החיים, וללכת אל המסלול השחור, המקולל.

חשבתי שאולי אני יכול למצוא הסבר כזה, בפירושו של הרב שמשון רפאל הירש, הרש"ר הירש, שלמעשה נאלץ להתמודד עם האתגר שאנחנו מתמודדים איתו. הרי דורות על גבי דורות רדפו אותנו, היהודים. מפרעה דרך אנטיוכוס ואחשוורוש ונבוכדנצר ועד הרשעים של הדורות האחרונים. הרב שמשון רפאל הירש, שנפטר לפני 136 שנה, עמד בחזית המאבק מבית פנימה, הוא התמודד עם יהודים שלחמו בתורה ובשמירת המצוות. הוא חי ונשם את הקונפליקט של עולם חילוני, עולם של תרבות והשכלה, שבז ללומדי התורה, לשומרי המצוות, לכל מה שפרשת בחוקותי מטיפה לו. בטח אמצא אצלו איזושהי תזה שתעשה לי סדר במאבק שהתחיל בזמנו ונמשך עד היום, ואפילו מתגבר.

2. אז פתחתי את המהדורה השחורה הישנה של פירושו לתורה – ונדהמתי. זה היה רלוונטי באופן מצמרר. ובסוף הטור הזה תבינו כמה. אבל נתחיל ברשותכם בהתחלה, בדברי הפתיחה שלו שמסכמים היטב את מה שאפשר לכנות "המתווה הרוחני־ביטחוני של פרשת בחוקותי".

וכך הוא כותב: "אם נלך בחוקות ה' ונשמור ונעשה את מצוותיו, הרי שעשינו את כל הנדרש מצידנו לכונן את הרווחה הגשמית, החברתית והמדינית שלנו. כל השאר יבוא מיד ה'. אם נלמד את מצוותיו ונשיב אותן אל ליבנו, נהיה מקיימי הצדק והחסד עלי אדמות. בזכות זה ישחרר ה' את ארצנו מהמערכת הפיזית והמדינית של שאר העולם. הוא ישרה שלום בין שמיים לארץ כך ששום דבר לא יעמוד בניגוד למאמצינו. כל היסודות יפעלו במשותף לקדם ולהשלים את הצלחתנו, שכן הצלחה זו אינה אלא מימוש רצון ה'. מה שנלקח מן האנושות מחמת המרי שלה בה', ומה שעתיד לחזור לאנושות אם שוב תשמע בקולו, ייעשה למציאות קיימת לישראל בארצו, אם ישמע בקול ה'". כמה טוב, כמה פשוט, לא?

3. וכאן מגיעות הברכות. שימו לב לפירוש שלו לברכה המפורסמת "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ". תמיד חשבתי שהכוונה היא שלא יהיו פיגועים ולא יהיו מלחמות, ואפילו לא זריקות אבנים. אבל לפי הרש"ר הירש, כל הדברים האלה מגיעים רק בהמשך הפסוקים. המשמעות של האזכור הראשוני של המילה "שלום" בפרשה היא כזאת: "שלום פנימי. כתוצאה מרוח שביעות הרצון והשלום בין בני העם, ומשמחתם ההדדית איש ברעהו – היכולות לפרוח כך רק על אדמת התורה תחת אור ברכת ה' – יתברכו חיי הציבור של האומה בשלווה". וואו. כששומרים מצוות אז זוכים ל"אור וברכת ה'" וכך מגיעים ל"שביעות רצון בין בני העם" וגם ל"שמחה הדדית איש ברעהו". וכשלא שומרים? אתם יכולים לענות בעצמכם. 

הברכה האחרונה בשורת ברכות נפלאות, ליחיד ולעם ישראל כולו, היא "וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת". הרב שמשון רפאל הירש בעצם מסביר לנו מה כל כך משמח בחג שמגיע אחרי הקריאה בפרשת בחוקותי – חג מתן תורה: "הגאולה ממצרים שברה את עול מצרים מעלינו, אך המוטות של העול עדיין היו על צווארינו. נשאנו עימנו עדיין את כלי העבדות; ואף על פי שהשתחררנו לנצח מעול עבדות מצרים, אפשר היה שעול זה יתחלף באחר. הייתה בנו עדיין הנטייה לשאת – במקום עול מצרים – עול עבדות מוסרית, חברתית ומדינית".

זה מדהים. דמיינו שור שמחובר לעול שאפשר להניח עליו משא. יציאת מצרים אמנם הורידה לנו מהגב את שעבוד המצרים, אבל מבחינה נפשית אנחנו עדיין התהלכנו בעולם בתודעת עול. הוא ממש מונח עלינו. איך יוצאים לחירות ושוברים לגמרי את העול הזה? "רק מתן תורה שבר גם את מוטות העול. על ידי מתן תורה נתן בנו ה' לנֶצַח את היכולת לעמוד בזקיפות קומה, והעניק לנו עצמאות וחירות. הוא נתן לנו, לכל הפחות, את הכיוון וההדרכה ללכת קוממיות בכל דבר וכנגד כל דבר. המילה 'קוממיות' מסכמת את כל ההשפעה של שמירת המצוות: זכינו בעצמאות ובכבוד".

4. טוב, הגענו אל הקללות. המנהג בבתי הכנסת הוא לקרוא את הפסוקים המפחידים מהר, אבל אני מציע לכם לקרוא את הדברים הבאים של הרב שמשון רפאל הירש לאט. הוא מסביר באופן מסודר, שלב אחרי שלב, מה ומי גורם לעם ישראל להתרחק מדרך הברכות לדרך הקללות והייסורים. ומדהים כמה מדויק זיהה הרב שמשון רפאל הירש תהליכים כבר לפני יותר מ־150 שנה: איך מתחילות כל הקללות? ב"וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי" הוא מוכיח מתוך הפסוקים שהכוונה בזה היא לא שאנחנו מסרבים להקשיב ולבצע את מצוות ה'. לא, זה השלב הבא. בשלב הראשון "מילים אלה מתארות את חוסר ההאזנה וההקשבה לדבר ה'. משמע שעזיבת התורה במעשה, מתחילה בהתרשלות בלימוד וידיעת התורה".

כלומר, "לא תשמעו לי", הכוונה לא תלמדו את דבר ה'. אז זה מתחיל בבורות, בניתוק מארון הספרים היהודי, בלא ללמד בבתי הספר יהדות, ומכאן מגיע השלב הבא: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ – מי שאיבד את הידיעה וההבנה העיונית של המצוות וחדל לעשותן בפועל, יהיה מוטרד על ידי מצפונו. וכדי להצדיק עצמו בעיניו, הוא יתרץ את אי שמירת המצוות שלו על ידי שיאמר שזו 'התקדמות'. הוא ירגיל את עצמו להביט בבוז על שמירת המצוות ולדחות אותה כרעיון שעבר זמנו". נשמע מוכר?

מאיפה מגיע הבוז הזה לדוסים? מה האובססיה כלפי מי ששומר תורה ומצוות? הנה ההסבר: "אפילו אם אבדה מאדם ידיעת התורה, וכבר פסקה מליטול חלק בחיי היומיום שלו, הרי עיניו רואות את מציאות התורה וכוחה בחיי בני דורו ודבקותם בה. הנאמנות למצוות שמראים הדבקים בתורה מהווה תביעה כנגדו, ותביעה זו מטרידה אותו – עד שהוא משכנע עצמו שהוא נעלה מהאחרים ומתרגל להביט למטה בבוז על התורה ועל עושיה. כך, הבגידה בתורה שהחלה בבורות, מתפתחת והולכת לידי בוז כלפי מקיימיה: כל שאינו למד ואינו עושה, סוף שהוא מואס באחרים". אתם מבינים מאיזה מקום בנפש (של אנשים מסוימים) מגיעה השנאה המבעבעת הזאת לכל דבר שבקדושה?

5. וכאן מגיע השלב השלישי בהידרדרות: "אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם – תהליך הבגידה וההתרחקות ממשיך והולך. מתוך חוסר היכולת להתעלות להבנה שהנאמנות לתורה נובעת משכנוע פנימי טהור ומסירות נלהבת לה' ולתורתו, הם מחפשים הסבר שטחי להתמדת בני דורם בשמירת התורה. הם מוצאים את התשובה במוסדות חיי הציבור היהודיים, שכן הללו מיוסדים בכל מקום על ידיעת התורה ושמירת מצוותיה. מוסדות אלה יצרו חיי משפחה וחיי ציבור שעשו את לימוד ושמירת התורה למטרתם העליונה של כל המעמדות בחברה היהודית. בהתאם לכך, הם מתעבים מוסדות אלה ובייחוד את החכמים העומדים בראשם. הם רואים בהם את 'האסון' של עמם, והבוז שהם רוחשים לאחיהם העומדים בנאמנותם לתורה הופך לשנאה כלפי ראשי מוסדות התורה".

כמה רואים את זה היום, גם בתוך המגזר, לצערנו: זלזול ברבנים, בראשי ישיבות, בזקני הדור. כן, דווקא בהם רואים כתובת למתקפה ארסית, לבוז. כי מי שנמצא במקום רחוק מאוד על הרצף הדתי, וזה יושב לו על המצפון, חושב שאם הוא יפגע בגדולי התורה, אולי זה מה שיצליח להוריד לו מהראש את כל התסביך הזה עם התורה וההלכה.

6. אבל זה לא נעצר כאן. הנה הגענו ל"הדתה". או בלשון הפרשה "לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל מִצְוֺתַי". ומסביר הרב הירש: "עד כה, הם רק התנכרו לתורה ורחשו בוז ושנאה לנאמניה ושומריה. אך הבוגדים אינם נעצרים בכך, אלא הם נעשים לקנאים חסרי סובלנות בכל הזדמנות. מה שהם אינם מכבדים – אסור שיהיה מכובד בעיני אף אחד! מה שהם אינם מקיימים – אסור שיהיה מקוים גם על ידי אחרים! הם מכריזים מלחמה על התורה ומפריעים לשמירתה, בכל מקום ובכל דרך שהם יכולים".

מה בעצם החרדה הגדולה מיהודים שמתקרבים לשורשים שלהם? זה הרי מקסים, זה מרגש. למה קמפיין ה"הדתה" המגעיל הזה? מה אכפת לכם? חיה ותן לחיות. לא, הם לא ייתנו לדוכן תפילין לעמוד בשקט ברחוב או בכניסה למכון ויצמן (ראיתם את הסרטון המדהים של שקמה ברסלר? הדיבורים שם ראויים לטור בפני עצמו). הם אפילו יבקשו לסגור את המכינה בעלי, עכשיו, בעיצומה של המלחמה, כי הם מזהים אותה (בצדק) כמי שמביאה רוח יהודית לצבא ולעם.

7. הגענו לתחתית. כמעט. עוד שלוש מילים בפרשה מתארות את שיא השפל: "לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי". ומסביר הרב הירש: "תהליך הבגידה בתורה וההתרחקות אינו נעצר אפילו כאן. נשאר עוד צעד אחד סופי: 'להפרכם את בריתי'. הבוגד טרם ניתק את החוט האחרון שעוד קושר אותו לברית ה'. לפי המדרש, צעד זה הוא 'כפירה בעיקר', לכפור במציאות ה'. היורד במדרון התלול של הבגידה, מגיע באופן בלתי נמנע לשלב האחרון הזה. כל עוד מחשבת ה' בלבו, כל עוד הוא הוגה במציאות ה' – אפילו כשהדבר מלווה בספקות – הוא ישקול במאזני שכלו את האפשרות של התגלות ה', וקול מצפונו לא ייתן לו מנוח. רק אם יחשיך האור אשר בתוכו, וייכבה את הניצוץ הקלוש האחרון של הכרתו בה', רק אם יינתק החוט האחרון הקושר אותו לברית ה' – רק אז ימצא מנוח. ובבקשתו אחר מנוח מדומה זה, ירמוס בגאווה את הניצוץ האחרון הזה, וינתק את אותו החוט האחרון".

אני לא יודע מה איתכם, אבל אותי המילים "ירמוס בגאווה" לוקחות אל המראות הנוראיים של הפגיעה במה שהיה עד לא מזמן לקונצנזוס, אולי "החוט האחרון", הרגע הקדוש ביותר בשנה: יום הכיפורים.

8. ואז אחרי ארבעת השלבים, מגיעים לצערנו העונשים, ובראשם מילה קטנה אחת: "בֶּהָלָה". ובהרחבה: "בהלה היא הניגוד הגמור ל'קוממיות', שהיא תחושה של ביטחון. אובדן הביטחון העצמי הוא הגזירה הראשונה שבאה על ראשנו בגלל המרי בדבר ה'".

ולמה כל זה מביא? לאובדן ההרתעה: "כל עוד אתם נאמנים לתורה והנכם עומדים בזקיפת קומה, 'קוממיות', די בשמכם בלבד לשמור על גבולותיכם. שלוש פעמים בשנה, כאשר השדות מלאות בשפע הארץ, מתכנסים כל יוצאי הצבא במרכז ארצכם וחונים לרגלי המקדש. גבולותיכם נותרים ללא שמירה, ואף על פי כן שודדים אינם מעזים להתקרב. אך מאחר שאינכם שומעים בקול ה', אתם לוקים ב'בהלה', ופחדכם ומוראכם אינו מוטל עוד על האומות. מה שזרעתם ומה שגדל בארצכם העומדת עדיין בנאמנותה, יילקח על ידי אויביכם". מבהיל.

9. רגע, למה בעצם אני כותב את הטור המבאס הזה? לא מספיק מדכדך פה גם ככה? ובכן, כתבתי אותו אחרי ששמעתי את הנאום של נתניהו השבוע בקריית שמונה ולא הבנתי. מה בעצם התוכניות שלנו, בדרום הכואב ובצפון הבוער, ובכלל? למה אנחנו תקועים בקונספציה? כמובן שצריך להילחם באויב ולהשמיד אותו. זה פשוט. אבל למה אנחנו לא מדברים על המתווה העתיק והמנוסה מכולם, מתווה היום שלפני, פשוט להיות מי שאנחנו אמורים להיות?

שיהיה ברור: אני לא בא ואומר "אנחנו מושלמים, הכול קורה בגללכם!". קודם כל, זה לא אני אומר את הדברים, זה הרש"ר הירש אומר, זה התורה אומרת. מה אני מבין בחשבונות שמיים? ובכלל, כל נקודה פה היא נושא שבו כולנו, וגם אני כמובן, צריכים לתקן. כל אחד וחשבון הנפש האישי שלו. אבל יש גם חשבון נפש כללי, ציבורי. ויש גם תחושה שאפשר וצריך לדבר יותר אמת בתקופה הזו, תקופה שבה הכול נראה תקוע. אז הנה, יש מתווה. מתווה בחוקותי. בואו ננסה אותו ביחד?

10. ובכלל, אבחון הבעיה והשורשים שלה הוא כבר חלק מהתרופה. בחסידות אומרים שגם הקללות הן בעצם ברכות. איך זה יכול להיות? הרי כתובים בפרשה דברים נוראים. יש לכך הרבה הסברי עומק, אבל אולי ההסבר הפשוט ביותר הוא שהדבר הכי נורא הוא שקורים לאדם או לעם דברים קשים, והוא מסתכל עליהם כאוסף מקרי וחסר פשר של אסונות. זו קללה איומה. לא בכדי מזהיר אותנו הקב"ה שוב ושוב ושוב בפרשה המכוננת הזאת לא "ללכת קרי". כלומר, לא להגיד שזה סתם. אבל ברגע שאתה מתבונן וחושב ומבין מה מקור הדברים – אז אתה מתחיל את הדרך מקללה לברכה. אתה מתחיל לצאת מאפילה לאור הגדול.

ועוד נקודה: יש משהו מעודד בידיעה שתהליכים שקורים ומעיקים בימים אלה על חיינו הם לא מחלות חדשות וחשוכות מרפא. הרב שמשון רפאל הירש אבחן כבר לפני יותר מ־150 שנה את תהליכי העומק של עם ישראל, את כל המאבקים הפרוגרסיביים, ונתן לנו כלים להתמודד עם מה שעובר עלינו עכשיו. וקדמו לו רש"י, וחז"ל, שעליהם הוא מבסס את דבריו, ובעצם התורה עצמה. וזה מנחם.

11. אבל אחרי דברי ההרגעה האלה, אני חייב לשתף אתכם בפסקה אחרונה בפירושו של הרש"ר הירש שגרמה לי לצמרמורת. פיזית.

אחת הקללות שנאמרות בפרשה היא "וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם". עכשיו תקראו כל מילה בפירוש של הרב שמשון רפאל הירש, לפני יותר מ־150 שנה, שמבאר את פסוקי התורה שבעוד כמה ימים נציין 3,336 שנה לנתינתה, ותגידו לי אם הגזמתי בצמרמורת: "אסון מדיני מבחוץ יוליד התפלגות לכתות כתות מבפנים. יקומו – מקרב העם – אויבים לדרך החיים היהודית, אשר יראו את הסיבה לאסון המדיני, לא בבגידה בתורה אלא בשארית הנאמנות לתורה. הם יבטיחו לעם פורקן מהעול המדיני המוטל עליהם על ידי שאר האומות, אם רק יפרקו מעצמם את ה'עול' של התורה. אויבים אלה מבפנים ישמשו כמכשיר בידי האויבים מבחוץ, והפלגנות הפנימית תשמש רק להרבות את הצער והיגון הנגרמים לישראל מאויביהם".

מפחיד? בהחלט. אבל, כאמור, גם מעודד. אפשר לתקן. צריך לתקן. ואנחנו נתקן, בעזרת השם. חג שבועות שמח, ושנזכה כולנו לקבל מחדש את התורה בשמחה.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".