”אבל דיר-באלאק, הסוד נשאר ביני ובינך, כן?“

פרולוג

לילה נטול ירח בעיר העתיקה בירושלים

נצמדנו אל קיר הבית העתיק והמתפורר כמאובנות, מנסות לכלוא את נשימותינו. רק זה חסר לנו, ששתי הדמויות המאיימות שעומדות מרחק שני מטרים מאיתנו יבחינו בנו. אימא היסתה אותנו בתנועות ידיים, אבל אף אחת מארבעתנו לא היתה זקוקה לכך - כולנו הבנו את חומרת הסכנה, אם חלילה נתגלה.

"אז מה, אבו רמזי, עשית את עסקת חייך, הא?“ הימני, הגוץ, החל לדבר לפתע. השמאלי, הגבוה יותר, השיב לו בצחוק קולני שהפך עד מהרה לשיעול סיגריות ממושך. לאחר מכן הוסיף בזחיחות הדעת: ”כן, השקענו הרבה ביאהוד הזה, מיסטר מאני, עד שהוצאנו ממנו את הקרקע הזו ששווה מיליונים. כבר מזמן מעבדת הזיופים שלנו לא עבדה כל כך הרבה“.

ארכו לי מספר שניות להבין שהוא מדבר על בן-הדוד שלנו, ואם כן - הרי שנקלענו לצרות צרורות. העברית שלו היתה אמנם משובשת, אך גם כך, לא יכולנו להתעלם מהמבטא שהעיד כי הסתבכנו, לא פחות ולא יותר, עם חבורה ערבית שלא יודעת גבולות.

"אבל דיר-באלאק, מיסטר דלויט, הסוד נשאר ביני ובינך, כן?“ הוא המשיך. ”הרבה כסף פיזרנו והמון מעטפות שמנות עברו ידיים כדי שהעסקה הגדולה הזו תצא לפועל. אתה לא היחיד שהכיסים שלו תפחו בחודש האחרון...“, הוסיף השמאלי תוך כדי השמעת קול צחוק רם. ”אוחח... וכמות האנשים שעבדנו עליהם בעיניים? אני כבר לא יכול לספור. החלקנו עם כסף, ואם היה צריך, אתה יודע שאנחנו לא רק מאיימים, כן?“ היה נשמע שהוא מזרה אימה. ”...אני רק מקווה שהוא לא יתחרט, היאהוד הזה. אתה יודע איך זה איתם, פתאום יבוא לו הסבא שלו בחלום וכל העסקה הזו תלך לפח הזבל...“.

הם דיברו בקול ואנחנו בקושי נשמנו, שומרות על השקט. דמעות עמדו בעיניי, ולא העזתי להסתכל על אימא ועל יתר בנות החבורה. זה אמיתי? זה קורה כאן ועכשיו?

רוצים לקרוא את ההמשך?בואו לזכות בספר "הבית על ההר"!

היכנסו לעולם הילדים והשתתפו בהגרלה שתתקיים ביום שני בבוקר  >>