כשהשעון מפסיק לעבוד, האם הזמן נעצר?

תאר לעצמך ששעונך מפסיק לפעול. היית אומר שהזמן נעצר? ודאי שלא!

למה?

מבחינה הגיונית, אתה יכול לשאול מישהו מה השעה. ומה יקרה אם כל שעוני העולם יפסיקו לפעול? גם אז תוכל להבחין שהזמן עובר, כי בדומה לשעון – כל מה שפועל במחזוריות עשוי לשמש מכשיר למדידת הזמן. תנועת כדור הארץ ביחס לשמש היא דוגמה לכך, כי אנו יודעים שבעוד עשרים וארבע שעות, השמש תעמוד באותו מקום שבו היא עומדת עכשיו, ולכן עד אז תעבור יממה. ומה אם תנועה זו תיפסק? זה כבר קרה בהיסטוריה שלנו, כאשר ביקש יהושע מאלוקים שייתן לו עוד זמן לנצח את אויביו. הייתכן שבאותו רגע חשו האנשים במעבר הזמן? ודאי שכן! הרי על אף עצירת השמש במקום, תנועת העולם נמשכה. המים נעו, הצמחים המשיכו לייצר מזון והאנשים המשיכו לנשום ולעסוק בפעילויותיהם היום-יומיות.

עכשיו, דמיין לך יום שבו ייעצר הכול: האנשים יעמדו במקום, האוויר יפסיק לנוע ויקפא. לא יהיה עוד סוג כלשהו של מחזוריות – לא של הכוכבים ולא של זרמי חשמל. אפילו האלקטרונים, הפרוטונים והניטרונים, שהם בסיס כל חומר, יהיו סטטיים לגמרי. כל החומר נעצר. יותר מזה: דמיין לך שאין שום תנועה חומרית או רוחנית, כלומר איש אינו חושב או מרגיש דבר. הכול קופא. או אז, גם הזמן ייעצר. אם הבנת את ההיגיון הזה – הרי לנו שהזמן בנוי מתנועה. עכשיו נותרו לנו כמה שאלות: מנין הגיע הזמן? האם תמיד הזמן היה קיים? האם הוא יימשך לעד?

מקור הזמן

האם כבר חשבת על השאלה אם יש סוף ליקום? התבונן בשמיים וחשוב.

פילוסופים גדולים כבר ניסו לפענח את העניין, אולם זו שאלה שקשה לבן אנוש להשיב עליה. השכל שלנו אינו מסוגל להבחין בדבר אין-סופי, ובו-זמנית הוא אינו מסוגל לעכל שיש סוף ליקום. אנחנו תמיד נשאל: "מה יש אחרי הסוף הזה?"

הוא הדבר בעניין הזמן. האם יש לו התחלה וסוף? אם ננסה למצוא תשובה רק בעזרת שכלנו, נגיע לאותה הדילמה. אם כן, בוא נראה מה יש לתורה לומר על הזמן ועל המקור שלו.

הזמן, כפי שאנו מכירים אותו, התחיל ביום הראשון לבריאת העולם, לפני קצת יותר מחמשת אלפים שבע מאות שישים ותשע שנה, כפי שכתוב: "ויהי – ערב, ויהי – בוקר, יום אחד" (בראשית א ה). באותו הזמן הופיעו תנועותיה הראשונות של ההיסטוריה: יצירת חומר הגלם של העולם ותנועת האור הראשון עלי אדמות, שהבדילה בין היום הראשון ובין הלילה הראשון. הרי לנו שלזמן התלוי בתנועת החומר – אכן הייתה התחלה. נוסיף ונשאל: אבל... מה היה קודם?

לפני בריאת העולם לא היה דבר פרט לאלוקים, שתמיד היה. מה פשר 'אין לו התחלה ואין לו סוף'? איך ייתכן? למעשה, אלוקים הוא מעל מושג הזמן. זה אפשרי מפני שבגלל היותו מושלם, הוא אינו משתנה אף פעם אחת, בשום דרך. מושג זה מובן יותר כשמקבלים את העובדה שאלוקים מושלם. ישנו רק מצב אחד של שלמות, ואם הוא ישתנה, משמע שהופיע פגם כלשהו או שהיה פגם קודם. לכן כשאנו מדברים על אלוקים, מושג התנועה אינו קיים. אלוקים אינו משתנה ואינו נע, ומה שאינו זז ואינו משתנה, אינו קשור לזמן. לכן מושגים שקשורים בזמן, כמו הווה, עבר, עתיד, תמיד, מעולם, התחלה וסוף – אינם הולמים את האלוקים. האלוקים נצחי!

בהחלט קשה להבין את עצם היותו נצחי, כשם שקשה לקבל שיש סוף לשמיים. באותה המידה אתה יכול להאמין שאין לאלוקים גבול של זמן.

הווה, עבר ועתיד

בזמן יש שלושה מצבים: עבר, הווה ועתיד, והדינמיקה הזאת מכוונת את התפתחותנו. שאיפתנו לומר תמיד שהיום אני טוב יותר מאתמול, ומחר אהיה טוב יותר.

דינמיקה זו גם מאפשרת את קיומה של מערכת 'סיבה ותוצאה' בעולם, וכך ניתן לדרוש צדק: כל מה שאני עושה היום יביא תוצאות בעתיד. אלוקים מבטיח שלכל מעשה שאדם עושה תהיה תוצאה צודקת – אם לא בעולם הזה אזי בעולם הבא. לכן קיים זמן הווה, שבו עושים את הפעולה, וזמן עתיד, שבו תהיה התוצאה.

ומהו העבר? העבר קיים בתנאי שהוא שמור בזיכרונו של מישהו. אלמלא הזיכרון, העבר לא היה קיים וגם לא הייתה לו משמעות. המטרה של העבר היא שנזכור אותו ונלמד ממנו (עם זאת, חזרה בתשובה היא בריאה מיוחדת שברא אלוקים ובה העבר באמת מפסיק להתקיים. תשובה וחרטה אמיתית גורמות לאדם להיות לאדם אחר, כך שלמעשיו השליליים שוב אין תוקף אלא הם נחשבים טעות שמעולם לא אירעה).

תפקיד הזמן

כעת, כשאנו יודעים לפענח הכלי רב-העוצמה ששמו 'זמן', נראה למה הוא משמש ואיך נוכל לעשות בו שימוש טוב יותר.

הזמן הוא תנאי הכרחי לקיום המאמץ. דמיין לך תלמיד שצריך לעבור מבחן בחיבור בבית הספר. לְמה הוא זקוק? קודם כול: לעט, לדף, ליד, למוח ולידע. נוסף על כל אלו הוא צריך זמן: לפתח את הידע הזה, לסנן מה חשוב שיופיע בחיבור בהתאם לנושא, לארגן את מחשבותיו ולהפוך את מה שנמצא בעולם הרעיונות למשהו מוחשי, כלומר – לחיבור כתוב. בלי זמן אי אפשר לעבור את התהליך הזה ואין טעם במאמץ. בלא הזמן, המורה היה מעביר לתלמיד חיבור מוכן, וכל מה שהיה עליו לעשות הוא להחזיר אותו למורה. באותה המידה, אלוקים היה יכול למסור לאדם את גמולו ישירות, בלי לתת לו זמן או חיים בעולם הזה כדי שיתאמץ להיות ראוי לו.

לזמן תפקיד נוסף – לבחון את אמון האדם באלוקים. האלוקים רוצה שהאנשים יחכו לו, יקוו אליו ויאמינו בו. המְתנה וסבלנות הן חלק מייעודו של האדם. אחת המצוות החשובות ביותר בעם ישראל היא: לחכות לגאולה ולהתאמץ כדי שהיא תגיע מהר ככל האפשר. אילולא קיום הזמן לא הייתה לעם ישראל זכות לחכות כדי לפתח את תכונות הסבלנות והאמונה באלוקים. כאשר אנו מחכים למשהו, אנו מעריכים אותו יותר. הסבלנות שבהמְתנה היא הוכחה לאהבה.

להעריך יותר את הזמן

אתגר האדם הוא: לדעת איך להשתמש בזמן בצורה הטובה ביותר.

הצעד הראשון הוא הידיעה שלחיים יש סוף ושהוא אינו רחוק. רוב האנשים חיים בלי לחשוב על זה, כאילו חייהם נצחיים. לכן הם שואפים לאגור כסף ולהתכונן היטב לחיות טוב ולהתמקם בצורה הנוחה ביותר בעולם הזה. אבל אנחנו יודעים שלחיים האלה יש גבול, וככל שהאדם מבוגר יותר, כך הוא מבין שהחיים קצרים. ילד חי באשליה שחייו לא ייגמרו לעולם, מכיוון שהמוות רחוק ממנו, אולם שנים מספר לאחר מכן הוא מתחיל להבין שלמעשה הזמן חולף ואי אפשר להחזיק בו.

כשנער מסתכל על אדם בן עשרים ושבע, נשוי עם שני ילדים, גיל עשרים ושבע נראה לו רחוק כל כך, עד שלא שייך לדאוג עכשיו בעניינו. אבל האמת היא שהגיל מתקדם, ומהר יותר ממה שאפשר לתאר. תחושה דומה היא תחושתו של אדם שמגיע לגיל שלושים, ואינו דואג לעובדה שיום יבוא והוא יהיה בן שבעים. ככל שהזמן עובר, הסוף מתחיל להתקרב, והאדם מרגיש שהוא חייב לחשוב על הערכים והתועלת שיש בחיים, ועל מה שנחוץ לעשות בעניינים.

הסכנה היא שהשאלות האלה יגיעו מאוחר מדי, כשכבר לא יהיה זמן לעשות הרבה, והתחושה שתמלא את הלב היא שהאדם זרק את הדבר היקר ביותר שנתנו לו – הזמן!

הצעד השני הוא – להבחין בערך הזמן. יש תרגיל מפורסם שממחיש זאת: תאר לך שמישהו מודיע לך שמחר בבוקר הוא יפקיד בחשבונך 86,400 דולר, ומאותו רגע, בכל שנייה שעוברת, יהיה לך דולר אחד פחות – אם לא תשתמש בו. במילים אחרות, אם תעמוד בחוסר מעש, בסוף היום תפסיד את כל הכסף.

מה היית עושה במקרה כזה? אני מניח שהיית מתעורר בחצות הלילה, רץ לקניון לקנות כל מה שאתה רוצה וצריך, וחוזר לנוח רק בחצות הלילה שלמחרת. אמת? יש לי חדשות טובות בשבילך: ברגע זה זכית בפרס יקר הרבה יותר מזה! ביום המחר יהיו לך 86,400 שניות. תאמין לי, כל אחת מהן שווה הרבה יותר מדולר! בכסף הזה אתה יכול לקנות, נגיד, בקבוק קולה, ואילו בשנייה אחת אתה יכול להתחרט על כל המעשים הרעים שעשית בחייך, על כל הנזק המוסרי שאי-פעם גרמת למישהו ולהראות לו זאת על ידי בקשת סליחה. יותר מזה, אתה יכול למחוק את כל מה ששלילי בחייך ולהיות לאדם חדש. אתה יכול לתרום כסף לבית ספר שעומד להיסגר עקב בעיות כלכליות. בבית ספר זה עשוי לצמוח גאון, שיחולל מהפכה רפואית שתציל אלפי אנשים בכל העולם, או להצמיח רב גדול המסוגל להשפיע על אלפי משפחות, שיתחילו לחיות חיים מלאי משמעות ואושר. והטוב מכול: בשנייה זו אתה לא תקנה בקבוק קולה, אבל תוכל לבנות עולם טוב יותר ולקרב אותו למצבו האידיאלי.

במוחנו, משך מעשה הוא רגע, אבל אם תרכיב את משקפיך המיוחדים תראה שמעשה טוב הוא בעצם נצחי. בעולם הבא, שבו לא יהיו גבולות החומר, תראה שהמעשה שעשית בשנייה אחת מלווה אותך לנצח, כי הוא נעשה לחלק ממך. בעולם הזה יש לנו רושם שהמאפיינים הפיזיים שלנו נצחיים ואילו המעשים זמניים. לדוגמה: רבים חושבים שנקודת חן על המצח היא חלק מהאדם, וככזו היא עתידה ללוותו תמיד. ואולם אם נחשוב לעומק, יהיה לנו ברור שביום מן הימים נקודת החן הזאת לא תהיה עוד – היא תיעלם אחרי שהאדם ימות, ולעומתה, מעשה משאיר לעולם ועד חותם בנשמה, שהיא מהותנו האמיתית!

בדרך זו אנו מבינים טוב יותר את ערך הזמן. אם אין ממלאים אותו, הוא מתנדף ונעשה חסר ערך. לפעמים אדם שמת בגיל עשרים, חי יותר מאדם שמת בגיל תשעים. הכול תלוי באופן שבו הוא מילא את זמנו.

כשהתורה מזכירה את גילו המבוגר של אדם צדיק היא משתמשת במונח 'בא בימים'. משמעות הביטוי הזה היא שעד יומו האחרון של האדם הוא היה חי ונשא איתו את כל הניסיון שלו: הוא לא איבד את צחוק הילדות, את התמימות או את כושר נעוריו, וכך הגיע לקו הסיום – עם כל מה שרכש במשך חייו. זה מה שבנה אותו כאדם. הוא לא איבד מאומה, גם לא את החשק לחיות. לכן החכם אינו מתעצב מהזִקנה וגם אינו מפחד להזדקן. לעומת זאת, יש אנשים שאינם נוכחים בסוף חייהם, כי השאירו מאחור את כל אשר למדו, והגיעו לקו הסיום כשהם נושאים רק את גופם ומעט מהניסיון שצברו – היתר הושלך הצידה במשך הזמן.

מתוך הספר "מסעו של דן אחר משמעות החיים", מאת רוני דיין. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.