למה אף אחד לא מקשיב לי?!

לא תמיד אנו זוכים לנהל דו שיח פורה בו הצד שכנגד מעניק לנו את תחושת ההקשבה, ואכן עוקב בשקיקה אחרי כל מה שאנו אומרים או מרגישים.

לרוב, כשאנו בעמדת ההקשבה רק משום שזה נגזר עלינו לכמה דקות, אנחנו עסוקים בלייצר את התגובה שלנו, וכלל לא מוטרדים אם היא אכן תהיה תואמת לנאמר.

הקשבה נתפסת אצלנו לרוב כדבר פסיבי, היא מאלצת אותנו להיות בתנוחת המתנה , לשמוע יותר ולהשמיע פחות, לדבר פחות ולהקשיב יותר.

אולם הסתכלות נכונה על פעולת ההקשבה ועל האופן בו היא אמורה להתבצע תאפשר לנו להקשיב באופן פעיל, ותעזור לנו להבין ביתר דיוק את הנאמר וגם את שלא ולהגיב ביתר שיקול דעת ואף להסב לצד הדובר הנאת שיחה צרופה מאתנו ואת ההרגשה שמישהו אכן הקשיב לו ואף ירד לסוף דעתו.

למי אנו מקשיבים באמת?

בזמן ההקשבה  אנו עסוקים בלבחון היכן הדברים פוגשים אותנו ,האם בן שיחי מנסה לרמוז משהו בדבריו עלי? על אופן התנהגותי? מה ההתבטאויות שלו מעוררות בי? האם צודק בדבריו?

ככל שנהיה יותר מעורבים רגשית בזמן ההקשבה ונפנה מבטינו אל עצמנו ולא אל בן השיח שלנו, ככל שנקשיב בזמן ההקשבה לאחר אל עצמנו – כך נהיה מנותקים יותר, תודעתית, מהנאמר ומהסיטואציה כולה. והלא הוא בא לספר לנו משהו מהעולם הפנימי שלו, הוא בסך הכל ביקש שנקשיב לו, ולא לעצמנו.

התוצאה היא שבן השיח שלנו חש שלא הקשבנו לו באמת, ולעיתים יש לו הוכחה ניצחת לכך בתגובתנו לנאמר. מי שלא מקשיבים לו, מסגל את המודל ההתנהגותי הזה גם אל מול בן שיחו, וכאשר הוא נמצא בעמדת ההקשבה - הוא נוהג בדיוק באותו האופן. לא מקשיבים לי – אני לא מקשיב לאחר. מובן שזהו אקט שנעשה ללא מודעות, וודאי שלא בכוונה תחילה, אבל זהו מעין לימוד, או קוד התנהגות, אם תרצו, המגדיר מהי הקשבה ואיך עליה להתבצע. ומכאן מתגלגל לו כדור שלג המחבל בכל מערכת יחסים המבקשת להעמיק את התקשורת ולתקשר ממקום בריא, מבין וקשוב הרבה יותר.

זאת ועוד: כאשר אנו חשים שלא מקשיבים לנו לא רק שאנו למדים מכך שלא להקשיב לאחר ,לא רק שאנו  מסיקים מכך "מה זה נקרא להקשיב", אלא אנחנו מורידים את רמת ההזדקקות שלנו בהקשבה. כי אם בחוויה שלי איש אינו מקשיב לי, לשם מה עלי לדבר או לשתף?

וכך במקום ליהנות מתקשורת בינאישית מקרבת שבה הפרטים חשים קשר ביניהם ,חשים שהם חלק מהכלל – חיים הפרטים כל אחד בפרטיותו, בצורה אינדיבידואלית, כל אחד לעצמו.

מה צריך לעשות כדי להקשיב באמת?

הקשבה נכונה היא הקשבה שבה אני לא מעורב רגשית. היא מצריכה ממני לבוא ממקום נקי אל בן שיחי וגם אל עצמי, כלומר לשים בצד את כל המחשבות שלי אודותיו, את התדמית שייצרתי לעצמי עליו, להניח לרגשות שיש לי כלפיו וכלפי עצמי במערכת היחסים שלי מולו ובכלל, ופשוט להקשיב.

למעשה, היא דורשת ממני להתנתק ולהתנקות מכל המחשבות אודות האופן שבו אני חושב שהוא חושב עלי, לשים בצד את כל הרגשות שלי, את כל התהיות בדבר איך הדברים הנאמרים קשורים אלי

או איפה הם פוגשים אותי.

בשביל הקשבה כזו צריך השקטה, לתת לכל המערכות המחשבתיות והרגשיות להיות תחת שקט, וזאת על מנת שנוכל באמת להקשיב וממלא להקנות לבן שיחנו את התחושה הכה נכספת – שהקשיבו לו.

בעולם הטיפול, על המטפל להיות יותר בעמדת המקשיב מאשר בעמדת המדבר, משום שרק בזכות הקשבה נכונה הוא ישמע גם איך נאמר, וגם את שלא נאמר, ומכאן העזרה שלו תהיה הרבה יותר אפקטיבית.

היכולת של המטפל להימצא בעמדת הקשבה בריאה מתאפשרת משום שהמטפל כאן ניטרלי, ואינו מעורב רגשית. כשהוא מקשיב, הוא מבין שהנאמר לא נוגע לו ברמה האישית. הוא מנותק במובן הזה מהתכנים ברמה כזו שהעולם הרגשי שלו לא מתעורר ומתערער, ולא מנסה לייצר תגובה מיידית לנאמר.

הוא רק נוכח שם, לא לוקח את דברי המטופל אישית, לא נפגע או מרגיש אשמה ממה שהמטופל מתאר, כי ברור לו שהוא בסך הכל מתאר את עולמו הוא, את האופן שבו הוא חווה ורואה את הדברים. הוא בסה"כ מביא לידי ביטוי את התחושות, המחשבות והרגשות שאיתם הוא נאלץ להתמודד.

כך גם בתקשורת שמתבצעת בין הפציינט לרופא, כאשר הראשון מספר אודות מצבו הבריאותי הלקוי. מה שמאפשר את הקשבתו הפעילה של הרופא זו העובדה שהוא מנוטרל רגשית מהסיטואציה, ולא מכניס את ה"אני" שלו לתוכה. כל מערכת הרגשות והמחשבות שלו נמצאת כרגע בהשקטה, משום שישנה הבנה תת הכרתית שהדברים לא נוגעים לו באופן אישי, ולא מכוונים כלפיו. בסך הכל יושב כאן אדם שמבקש לשטוח את החוויות הבריאותיות שלו. הרופא לא מתמודד עם רגשות של תסכול או כישלון, וודאי שלא רואה עצמו כאחראי למצב. כל הניתוק מכל מערך הרגשות השליליים הוא המאפשר לו להתמקד באופן רציונלי באבחון הבעיה, להביא באופן מושכל את כל חוכמתו המקצועית, ולפעול מתוך שיקול דעת.

במערכות יחסים, כשצד אחד מנסה לשקף את התחושות או הרגשות שלו במערכת, והצד שאמור להיות בעמדת ההקשבה כבר מתערבב רגשית – נפגע, נעלב או מרגיש אשמה לצד כשלון – אז הצד שביקש הקשבה חש שלא רק שלא הקשיבו לו, אלא גם שאין מי שיכיל את התחושות שלו ועכשיו הוא גם צריך להוכיח למה זה מתבקש שירגיש כך, הוא מנסה לתת נימוקים וצידוקים לתחושות שלו ולא עסוק עכשיו רק בלבטא אותם.

לכן כשאנו בעמדת הקשבה חשוב שננקה עצמנו מכל אי אלו רעשים פנימיים הגורמים לנו לחוש שלא בטוב עם עצמנו (כגון: תחושת אשמה, כישלון, לא בסדר, לא אהוב), ואז נהיה, כמו המטפל, פנויים להקשבה ממקום ניטרלי ונקי, שבו הדברים לא פוגשים אותנו באופן אישי. נקשיב באמת למילים, נצליח לחוות עד כמה שניתן את החוויה העוברת על בן שיחנו, וכבר לא נהיה עסוקים לשמוע מבין המילים את אותם רעשים פנימיים – כי ניקינו אותם מתוכנו.

וכך, מתוך מקום רגוע והקשבה בריאה העסוקה בנתינת מיקוד על האחר, נוכל ליישר הדורים, אם צריך, מתוך שיקול דעת, נאפשר לעצמנו להגיב ממקום שקול וענייני ואפילו נגלה כיווני חשיבה משותפים.

זאת ועוד: ההקשבה לאחר יוצרת באופן תת הכרתי קשיבות גם לעצמי, כי כאשר אדם מקשיב באמת, משהו בתוכו נרגע, הופך למרוכז וממוקד הרבה יותר, והוא מפתח בתוכו גם את יכולת ההקשבה שלו לעצמו. כשאני מקשיב לאחר זה מאפשר לי להיות קשוב גם לעצמי. ואם ממש תימצאו בהקשבה פנימית כשאתם קשובים לאחר, תוכלו לשמוע את השקט הפנימי שנוצר גם בכם, כי מי שמקשיב, כאמור, קשוב.

זיכיתם וזכיתם.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-nlp, מיינדפולנס ודמיון מודרך.