"היתה שם רעידת אדמה קטלנית, הרבה נהרגו. איזה אסון!"

לדיון משפחתי

"שמעת מה קרה במדינת פטגוניה?!", שאל דניאל את חברו לעבודה, אבי, בהתרגשות. "לא, מה קרה?", שאל אבי. "היתה שם רעידת אדמה קטלנית, הרבה בני-אדם נהרגו. רק עכשיו שמעתי על זה. איזה אסון!". "מה אתה אומר!", הגיב אבי, "זה באמת אסון כבד". "זו היתה רעידת אדמה קשה במיוחד", המשיך דניאל, "ייקח עוד הרבה זמן עד שידעו את תוצאות ההרס בצורה מדויקת, אבל כבר עכשיו יודעים שמדובר באלפי בני-אדם".

אבי שתק לרגע ועיכל את המידע. "טוב, תגיד, יש לך עדכונים לגבי מה שדיברנו עליו אתמול בישיבת צוות?", שאל. "חכה, אני לא יכול לעבור מהר כל כך לסדר היום", אמר דניאל. אבי לא ממש הבין את ההתרגשות הגדולה של דניאל. "למה אתה לוקח את זה כל כך קשה?", שאל אותו, "בסופו של דבר, זה לא משהו שקרה לנו פה בארץ". "נכון, מדובר בבני אומות העולם ולא בעם שלנו, אבל עדיין אסור להתעלם מצרתם. צריך להצטער על מותו של כל אדם, אפילו של נוכרי. עלינו לשאת בעול בצער הזולת, ולא משנה לאיזה עם הוא שייך".

אבי לא הסכים עם דבריו, ואמר "יש לצערנו מספיק צרות ליהודים בארצנו, למה צריך לעניין אותי צער של עם רחוק, שאין לי איתו שום קשר? דבר שני, 'נושא בעול' כולל גם חלק מעשי. האם אתה חושב שעכשיו מצופה ממני להתפלל לרפואתם, או להצטרף למשלחת היוצאת לאזור הרעש כדי לסייע בהצלת הנפגעים?!". "מדוע לא?", שאל דניאל, "הרי כל אדם הוא יציר כפיו של הקב"ה. מדוע שלא נעזור לכולם?". מי לדעתכם צודק בוויכוח – דניאל או אבי? האם עלינו לשאת בעול עמם (מבחינה מחשבתית ומבחינה מעשית)?

תשובה

רבי יחזקאל לוינשטיין מתייחס בספרו "אור יחזקאל" לעניין זה ואומר: "אף בעניין רעידת האדמה... חייבים אנו לחוש בצערם של אומות העולם, שהרי אף צער בעלי חיים הוא מדאורייתא".

באחד העיתונים התורניים כתבו כתבה על הפליטים מאפריקה אשר נספו, והוסיפו את תמונות הפליטים. אחד הקוראים כתב בתגובה: "את הרחמנות על הפליטים מאפריקה אני משאיר לעולם הנאור שיטפל בהם הוא. לנו יש צרות אחרות". טענה זו אינה נכונה. מבחינת הרגשת הצער צריך לייחד מקום גם לפליטים אלה.

ראוי להצטער גם בצערם של הגויים, מכיוון שגם הגויים הם יצירי הקב"ה ומייצגים את צלמו של הקב"ה, ולכן יש להצטער על אובדנם. מאותה סיבה אין אנו אומרים הלל בפסח, כיוון שאין אומרים שירה על מפלת המצרים אשר גם הם יצירי כפיו של הקב"ה.

הבעיה היא שלמדנו לספוג את נוראות הסבל. אמצעי התקשורת בארץ ובעולם שוטפים אותנו בכמויות אדירות של מעשי אלימות שהם מעבר לסף הגירוי שלנו. רגשות הרחמים וההזדהות כבר קהו בלבנו. משהו בסיסי נשחק בקרבנו - הרגישות לסבל.

על תלמידו הגדול של רבי ישראל מסלנט מסופר, כי לא היה יכול לעבור בדרך סלולה מסוימת, כי ראה שם בצעירותו כיצד עובדי כפיה רוסיים סללו דרך זו, תוך השפלות, עינויים והתאכזרות מצד נוגשיהם. כאבם של עובדי כפיה אלו נגע מאוד ללבו, וכלל לא היה אכפת לו כי מדובר ב"גויים". הלב היהודי חייב להיות רגיש לצער ולסבל. זהו רכיב בסיסי בשלמות רוחו של האדם היהודי. תלמידו של רבי ישראל מסלנט היה בהחלט מודע לצרות העוברות על כלל ישראל, ו"עניי עירך קודמים", אבל לבו היה רחב כאולם. הוא הרגיש כי חייב היה לחוש גם בצער העולם כולו.

עם ישראל היה מקריב במשך חג סוכות, בבית המקדש, שבעים פרים לרווחת אומות העולם. הכהן המקריב אף היה נושא תפילה לשלומם של העמים השונים. למד מכך אחד מגדולי החסידות, כי עלינו לדעת שאם אסון פוקד את אחת מאומות העולם, אי שם ברחבי תבל, אנו, בני ישראל, חייבים לפשפש במעשינו ולבדוק מה עלינו לתקן.

יש לציין בהקשר זה כי בגמרא מצאנו ש"כל פורענות שנעשית אינה אלא בשביל ישראל" (יבמות סג ע"א). לכן צריכים אנו לדעת כי באמצעות רעידת אדמה המתרחשת, אפילו במדינה רחוקה אשר תושביה גויים, הקב"ה בא לרמוז לעם ישראל כי עליו לעשות תשובה, ולכן יש לפשפש במעשינו.

תרגיל שבועי למשפחה

השבוע נעבוד על מידת "נושא בעול עם חברו". נסו להרגיש מהם הצרכים של חבריכם, סייעו להם אם יש ביכולתכם, או התפללו לה' שייתן להם את צרכיהם.

מתוך הספר "חובת האדם בעולמו - סוגיות במוסר ובמידות לכל המשפחה". לרכישת ספרי הסדרה היכנסו להידברות שופס או חייגו 073-222-1250