"הרגשנו שאנו עומדים בהר סיני": ורד וארול על חג השבועות באי הקאריבי הקסום

ורד וארול הייתה בטוחה שהגיעה לגן עדן בלב הים: האי הקאריבי קוזומל שבמקסיקו הגשים את כל חלומותיה עד אז – מים צלולים בגוני הטורקיז, חוף לבן, צמחייה עשירה, ציפורי פלמינגו יפהפיות ושקט מופלא שכמוהו יכול להעניק רק אי תיירות נידח בקצה העולם שמאלה. היא אומנם החליפה שלושה מטוסים בדרכה מהארץ ועד לקוזומל, אולם היופי המשכר פיצה אותה על המרחק הגדול ממשפחתה ומארצה. והשיא עוד המתין לה בבית השכור שעמד להיות ביתה: קירות עשויים זכוכית, תקרה שקופה אל השמיים הבהירים, וגלי ים רגועים שמלחכים ונוגעים ממש בקירות הבית.

"יכולתי לשבת בסלון ולספור את הדולפינים שקפצו בים השקוף והחלק", היא נזכרת באי האהוב. "מה שמפתיע הוא, שהרגשתי שכבר ראיתי את המקום הזה. איך ייתכן? פשוט, כשלמדתי דמיון מודרך מספר שנים לפני כן, יצרתי לי 'לוח חזון', ואלו היו בדיוק התמונות שעלו מולי בדמיונותיי הוורודים. אפילו הרגשה מוזרה עלתה בתוכי אז, שבעלי לעתיד יגיע מחוץ לארץ. רק שלא שיערתי עד כמה הוא יהיה רחוק".

בית על שפת הים

קוזומל הוא אי קטן ליד קנקון, בצד הקאריבי של מקסיקו. מקסיקו נחשבת למדינת עולם שלישי, אבל האי קוזומל היה מפותח ומודרני ושימש בסיס לתיירות ענפה.

ורד הגיעה לקוזומל לאחר נישואיה לבעלה, חיים ויטאלי וארול, והיא משחזרת את ההתחלה: "דוד שלי מטורקיה הכיר בינינו לאחר שחיים ויטאל התארח אצלו בליל הסדר, ובלי תיאום גם אני הוזמנתי אליהם לאירוח באותו פסח. אז אפילו לא ידעתי כלום על קוזומל, אולם חמישה חודשים לאחר מכן נישאנו ועברנו לגור יחד בבית הזכוכית שעל חוף הים".

בהשגחה פרטית מופלאה ורד הכירה את השפה הספרדית, בזכות סבתה שעלתה לארץ מטורקיה ודיברה עם נכדתה בלאדינו. כילדה קטנה, היא התמרמרה על העובדה שסבתה לא יודעת עברית, אך כשגדלה הייתה הלאדינו החוט המקשר בינה לבין השפה הספרדית, מה שעזר לה להסתדר באי בקלות. בעלה עבד בעסקי התיירות באי, והיא סייעה לו ונהנתה מהפעילות השוקקת. בכל יום עגנו באי עשר אוניות קרוז, ואלפי תיירים ירדו לאי לשעות ספורות של שופינג, סיורים באי וצלילות בחופים הלבנים. מדי ערב בשעה חמש חזרו כל התיירים לאוניותיהם, והאי התרוקן בבת אחת מההמולה.  

לדברי ורד, לא היו להם קשרים עם שאר התושבים: "באי היו תושבים מעטים, ולמרות שהיו ביניהם יהודים, לא יצרנו איתם קשרים טובים. להיפך, היות וגם הם עסקו בענף התיירות הייתה תחרות סמויה בינינו מי ימכור אילו מוצרים באילו חנויות. היינו שקועים עמוק בענייני החנויות והתיירים, ולא התפנינו ליצור חברויות וגם לא בסיס לקהילה יהודית. למעשה, לא היו כלל חיים יהודיים באי – לא בית כנסת ולא בית ספר יהודי לילדים. כולם למדו יחד בבית ספר כללי, ואוכל כשר לא נמכר בחנויות. בעלי ואני, שהגענו מבתים מסורתיים, השתדלנו לאכול רק דגים, פירות וירקות".

החיים באי היו מנותקים מכל תורה, בודדים ורחוקים, אבל דווקא שם מצאה ורד את הקשר הפנימי לבורא העולם: "כשקמתי בבקרים וראיתי את הגלים המלטפים את קירות הבית, את השמיים הענקיים הפרושים מעליי ואת יופי הבריאה, הרגשתי חיבור חזק לבורא. 'מה רבו מעשיך ה'', הרגשתי זאת בכל נשמתי, והודיתי לה' על העולם. בכל בוקר הייתי יורדת לחוף לשחות עם שנורקל, צוללת ורואה דגים צבעוניים נהדרים, ועולה בהודיה עמוקה לבורא". 

לאחר ארבע וחצי שנים נולדה תינוקת בכורה ומתוקה למשפחת וארול הצעירה. ורד הייתה עסוקה עם ענייני הבית והעבודה בחנויות, טיולים מסביב לעולם, ובכל זאת חשה בריק פנימי ומטריד. "ההנאות וההבלים לא מילאו אותי מבפנים באמת", היא נאנחת. "התחלתי לחפש קצת עומק. משהו מעבר לחיי היומיום, חשתי שיממון ולא ידעתי מה חסר לי".

באחד הימים שוחחה ורד עם קרובת משפחתה המתגוררת בישראל, וסיפרה לה על התחושה המנקרת בה. קרובת המשפחה הבינה מה באמת חסר לורד, והבטיחה לשלוח לה ספרים. "היא שלחה לי ארגז שלם מלא בספרי עיון והשקפה יהודית של הרב זמיר כהן, וזה היה כמו אוצר עבורי. קראתי וקראתי, נהניתי מהדברים, והם השפיעו עליי עמוקות".

חוף הים בקוזומל

התרעה משמיים

מסתבר שהיה זה חריש עמוק ששלח הקב"ה לורד לפני נקודת המפנה. "תקופה קצרה אחר כך, נסענו לביקור קצר בארץ", היא מספרת. "בדיוק באותו זמן התחוללה באי סופת הוריקן קלה, וכשחזרנו לקוזומל ראינו את העצים באזור שבורים והרוסים על הקרקע. נבהלתי מאוד מהמראות, ובעלי, הוותיק במקום, הרגיע אותי ואמר: 'זה רק הוריקן בדרגה 2, לא נורא בכלל. יש הוריקנים שמגיעים אפילו לדרגה 5...'. משום מה, זה לא הרגיע אותי אלא רק הלחיץ עוד יותר. ביקשתי ממנו שיעשה עוד באותו יום ביטוח לחנויות ולסחורות שלנו. בעלי הסכים וכמו כל דבר שהוא עושה ביסודיות, בחר את הביטוח הכי מקיף וחתם על הסכם עם חברת הביטוח הידועה 'אוקספורד'. וזה היה הנס שלנו, כי חודש וחצי אחר כך התריעו החזאים על הוריקן 'וילמה' המתקרב לחופי מקסיקו. התחזיות דיברו על הוריקן בדרגה 5, וכולנו נלחצנו".

למרות שההוריקנים אינם חזון נפרץ במקסיקו, תושבי האזור מורגלים בהכנות לקראתו ויודעים כיצד להצטייד. בקוזומל מיהרו הכול לקנות עצים לכיסוי החלונות ואטמו את הבתים בתשומת לב יתרה. אבל לורד לא היה הרבה מה לעשות: את קירות הזכוכית הגדולים הם לא יכלו לחפות בעץ, וגם לא את תקרת הזכוכית המיוחדת. בצר לה היא נכנסה למטבח והחלה לבשל במרץ... בני הזוג תכננו לעזוב בזמן הסופה את ביתם שעל החוף ולהתרחק לעומק האי יחד עם שאר הישראלים, אולם אחת העובדות המקסיקניות שלהם לחצה על ורד לברוח רחוק יותר.

"היא דאגה לנו ושכנעה אותי כי עם תינוקת בת שנה אסור לנו להישאר בקוזומל. האי עומד להיות בעין הסערה, כך היא אמרה, ולחצה עליי לעזוב את האי. לבסוף השתכנענו חלקית ויצאנו לשדה התעופה, לראות אם יש בכלל מקומות במטוס הקרוב היוצא מהאי".

ושוב, בהשגחה פרטית מיוחדת, גילו ורד וחיים ויטאל כי בדיוק התפנו ארבעה מקומות בטיסה למקסיקו סיטי. הם עלו על המטוס ויצאו. כשהמטוס נחת במקסיקו סיטי והם התוודעו לחדשות מקוזומל, כבר לא נותרו להם ספקות: קוזומל היפה, אי החלומות, הפך כולו לעיי חרבות. 

בעודם בעיר הבירה, הם ראו את החנויות שלהם מפורקות והרוסות לחלוטין. כל בתי האי חרבו. ורד מתארת כי אפילו הקירות קרסו, הבטון כמו נשאב מתוכם, ונותרו רק פיגומי ברזל מעוקמים. החשמל באי נותק כליל, העצים הנאים לשעבר עמדו שרופים ומכוסחים, גלי מים הציפו את האי, ותושבים עגומים שייטו בין הרחובות עם קיאקים וניסו להציל את חפציהם לפני שייסחפו בחזרה אל הים.

הם הביטו מזועזעים בתמונות מקוזומל, והבינו שאין להם להיכן לחזור. חיים ויטאל עודד את ורד לנסוע ארצה להוריה עם בתם הקטנה, והוא חיפש כל דרך לחזור לאי ולבדוק מה ניתן עוד להציל. שדה התעופה בקוזומל נהרס אף הוא בסופה, וכל הטיסות בוטלו. האוניות שינו את מסלולן, כי הנמל בקוזומל נחרב ולא היה להם נמל לעגון בו. לאחר מאמצים רבים והפעלת קשרים הצליח חיים ויטאל להצטרף לטיסת חילוץ מיוחדת אל האי. אבל כשהגיע אליו לא מצא הרבה מה לעשות. החשמל עוד לא חובר מחדש, המים הציפו את הבית עד גובה מטר וחצי ולא נותר לו מה להציל.

מה יתרון לאדם...

התקשורת עם הארץ הייתה קטועה ומורכבת, וחיים ויטאל הצליח להטעין את הפלאפון שלו רק בזכות המצת של הרכב, וגם זה היה נס שהיה מספיק דלק. ורד דאגה מאוד לשלומו של בעלה, התפללה והפרישה חלות שוב ושוב לזכותו. לאחר חודשיים של דשדוש מרחוק, חשה ורד כי היא לא יכולה עוד לעמוד מרחוק, וקמה וטסה בחזרה לקוזומל.

"כשהגעתי לקוזומל חשכו עיניי. הכול היה הרוס עדיין וחרב. כשקרבתי לבית ששכרנו, התחלחלתי כפליים: כל הקירות היו מנופחים מהמים, הרהיטים היו רקובים מהרטיבות ותכולתם הושחתה. לבי כאב על אלבומי התמונות שלנו שנהרסו כליל מהמים, על זוגות הנעליים שלי שהפכו כולם להיות מחוררים ועל תיקי העור שאהבתי לרכוש עוד ועוד ועכשיו היו קרועים והרוסים. ראיתי בחוש כי כל חפצי העולם הזה יכולים להיהרס בין רגע. היו ואינם.

"ודווקא מול ההרס צמחה בי פתאום ידיעה ברורה: זה הקב"ה, בורא העולם שחולל את הכול, והוא מדבר אלינו. הוא קורא לנו לעצור, לעשות שינוי. רוגע עמוק פשט בי, התחברתי לאמונה העמוקה שבתוכי וידעתי שזה מסר מיוחד מהבורא. ונותר לי רק להבין: מה בורא העולם רוצה מאיתנו? ואז הרגשתי את התשובה: ה' רוצה שנכין לו מקום בינינו, משכן לשכינה. אנחנו צריכים להתקרב אליו, לחיות כמו יהודים.

"סיפרתי לבעלי על מחשבותיי, והוא הסכים איתי בהתלהבות. הרגשנו יחד שהגיע הזמן להתחיל מחדש, ולבנות את חיינו פה כיהודים. בעודנו שוהים בבית המלון ומנסים לחפש דרך להשתקם, שרטטנו במקביל את החיים החדשים שלנו כיהודים: קודם כל ידענו כי אנחנו צריכים להביא למקום רב שילמד אותנו כל מה שיהודי צריך לדעת. רצינו לפתוח בית ספר יהודי לילדים, ובעלי הגדיל לשאוף ותכנן שעוד תקום כאן קהילה יהודית מגובשת ופורחת".

חופה יהודית בחופי קוזומל

חזרה לחיים - יהודיים

זה היה נראה להם רחוק, אבל החלום הלך והתרקם. ורד מספרת על הסייעתא דשמיא שחשו בצעדי השיקום שלהם: "בניסי ניסים חוזה הביטוח, שחתמנו עליו רק לפני כחודש, כעת עמד לנו וכיסה את הנזקים. אבל נשאר לנו לחכות שהנמל יתוקן ויחזור לפעולה, ולבדוק כיצד להפעיל שוב את העסק. אך הכול לקח זמן רב מדי. אוניות בודדות החלו להופיע כשהן חונות בלב ים והנוסעים שטים אל האי בסירות גומי. המצב היה מדכדך למדי, אבל אנו היינו עסוקים בדבר גדול ומרגש בהרבה: בת דודתי מהארץ המליצה לנו על רב צעיר ומוכשר מ'ישיבת הרב', ולשמחתנו הרב משה ניר פינטו נאות לקחת את העול על שכמו. בינתיים שוחח בעלי עם ישראלים נוספים באי, ורתם אותם למען החזון המרגש. ואכן, כחצי שנה לאחר סופת ההוריקן הגיע הרב פינטו לקוזומל.

"מעט אחר כך, ביוזמת הרב ובעלי, ויחד עם מספר יהודים נוספים שלקחו חלק, נפתח בית הכנסת 'כל ישראל אחים - בית יוסף', שהיה בית הכנסת הראשון באי. היה זה צעד משמח מאין כמותו עבור כולנו, והוא סימל עבורנו את הקמת החיים היהודיים באי".

ורד מספרת כי הרב דאג להביא לקוזומל משלוחים של אוכל כשר ממקסיקו סיטי, ובביתו נפתחה מכולת קטנה למוצרים כשרים. הרב ערך מפגשים וסעודות שבת משותפות ליהודי האי, שוחח איתם בלבביות ובכבוד וחיזק אותם בענייני אמונה. לאחר תקופה החליטו ורד ובעלה לשמור שבת. זה חייב אותם לעבור לגור בבית אחר, קרוב יותר לבית הכנסת, על מנת שיוכלו להשתתף בשיעורים ולהיות קרובים למרכז הקהילה גם בשבתות.

"המעבר לבית חדש היה לי לא קל", משתפת ורד. "עד שסיימנו לשפץ את הבית המושכר מכל נזקי ההוריקן, בבת אחת לקום ולעזוב? הייתי קשורה מאוד לבית שעל החוף, והבית החדש ששכרנו היה פשוט יותר, אבל ידענו שהשבת יקרה יותר, ועברנו דירה".

המפגשים של הרב סחפו אליהם עוד ועוד יהודים. המתח התחרותי בין יהודי המקום התפוגג ונעלם, וקשרים חמים החלו להיווצר. חלומו של חיים ויטאל הפך למציאות, ובקוזומל צמחה לה בהתמדה קהילה יהודית תוססת. אפילו מפגשים לנשים התקיימו בבית הכנסת, והמשפחות בקהילה התקרבו והתחזקו בשמירת המצוות. בית הכנסת נעשה יקר לליבם של התושבים. לאחר שנים בהן חיו בלעדיו, הם ידעו להעריך את המתנה הקדושה הזו, כפי שאומרת לנו ורד ברגש: "איזה אושר הוא להרגיש את הקב"ה בתוכנו!". ורד מצאה את עצמה מדי בוקר פותחת את היום, לא בצפייה אל גלי הים, אלא בתפילה חמה בבית הכנסת. והיא ידעה להעריך את גודל הזכות.

חיים ויטאל פרסם באוניות הקרוז הזמנה לתיירים היהודיים לבוא ולבקר בבית הכנסת, וסיפר כי באי נערכות סעודות שבת בכשרות מהודרת. תיירים רבים התלהבו מההזמנה, והגיעו בסקרנות למפגשים בבית הכנסת. לאחר ביקור חטוף החליטו רבים מהם להישאר באי לשבתות. ורד שכרה עוזרות מקסיקניות, שסייעו לה בבישולים לפי הוראות הכשרות הצמודות של הרב. התיירים השתתפו בסעודות והקשיבו לדרשות, התרגשו מזמירות השבת ונהנו מהמאכלים המסורתיים. גל חיזוק עלה וגאה מבית הכנסת של האי בקצה העולם.

בינתיים נולד לורד בנה הקטן, ובתה שיראל גדלה והייתה אמורה להיכנס לגן ילדים. בני הזוג החליטו כי ילדיהם לא ילמדו עם הגויים, והניעו את היוזמה הבאה: מוסד לימודים יהודי בקוזומל. חיה, אשתו של הרב, הייתה הגננת הראשונה באי, וההורים היו מאושרים מהחינוך היהודי. שיראל הקטנה חנכה את קבוצת הילדים הראשונה בגן. בהמשך הביאו חיים ויטאל וחבריו לאי משפחה חרדית נוספת, משפחת פורטה, וגם הם תרמו מאוד לקהילה. הרבנית אסתי פורטה פתחה את בית הספר היהודי במקום וחינכה במסירות את ילדי הקהילה. וגם אז זכתה שיראל לחנוך את כיתה א' הראשונה.

הרבנית פורטה ערכה מפגשים ושיעורים לנשים וחיזקה את נשות הקהילה. בשיעורים אלו שבה ורד ופגשה את תורת הנפש, אבל לא רק כימיון מודרך כפי שהכירה בעבר. כעת האירו הדברים מזווית יהודית, חדשה ומאמינה: "בהדרכתה של הרבנית אסתי זכינו להעמיק בלימודי התניא. פתאום התחברתי ללימודי תורת הנפש ממקום יהודי, מקום טהור וגבוה הרבה יותר, וזה היה מופלא. בזכות ההתוועדויות האלו הלכתי והעמקתי עוד ועוד בלימודי הנפש מזווית יהודית. למדתי בהמשך גם את שיטות NLP ו-CBT, וכיום אני מטפלת בקליניקה ועורכת סדנאות, והכול מאותו חיבור יהודי ומואר שהחל אי אז, בשיעורים המתוקים של לימודי התניא".

בהמשך הצטרפו אל הקהילה הרב דודי קפלין והרב שלומי פלג, שני שליחי חב"ד נלהבים שעשו ועושים עד היום רבות למען יהודי קוזומל. ורד מספרת בהערכה, כי עם הכריזמה שלהם ועם אהבת ישראל הם קידמו את חיי הקהילה. הם לימדו שיעורי תורה וחסידות, שילבו סיפורי השגחה מרתקים ומשכו אליהם מטיילים ישראלים רבים. ורד מציינת בחיוך כי אנשים נכנסו לבית הכנסת ולא רצו לצאת: "בזכותם יהודים רבים חגגו בבית הכנסת בר מצווה לראשונה בחייהם בגילאי ארבעים וחמישים. היו מטיילים שתכננו להמשיך ולטייל ברחבי דרום אמריקה, אך החמימות והאור שבקהילת קוזומל קראו להם והם החליטו להישאר ולחזור בתשובה".

בית חב"ד כיום בקוזומל

מתן תורה באי הקטן

עם הזמן, האי הקטן והיפה הפך לפנינת תיירות יהודית. שתי מסעדות כשרות נפתחו לרווחת המטיילים, ולאחר מכן מכולת כשרה, ובית חב"ד יחד עם בית הכנסת 'כל ישראל אחים' התפתחו ופתחו את שעריהם לכל הבאים. חיים ויטאל ובני הקהילה עמדו בקשר עם רבנים ממיאמי וממקסיקו סיטי, ובהכוונתם הלכה הקהילה והתקדמה.

ואז זכו בני הקהילה לרגע המרגש מכל: ספר תורה מהודר נתרם לבית הכנסת על ידי הרב פלטי זצ"ל, שעזר רבות לקהילה. היה זה הספר הראשון של האי, והשמחה וההתרגשות לקראת הכנסת הספר לבית הכנסת עלו על גדות.  

"ב-2010, ארבע שנים אחרי ההוריקן, זכינו לערוך הכנסת ספר תורה", מתרגשת ורד. "האירוע החל אצלנו בבית. בעלי, ה'פרזידנט' של הקהילה, כובד בכתיבת אות בספר, והמעמד היה מרומם ומרגש כאחד. לאחר מכן יצאנו עם הספר בתהלוכת ריקודים ושירים אל בית הכנסת. זו הייתה הרגשה מיוחדת – לזכות לקבלת התורה אצלנו, באי שבקצה הארץ.

חיים ויטאל כותב אות בספר התורה

"באותה שנה בחג השבועות כבר זכינו לשמוע את מעמד הר סיני מתוך הספר שלנו, הספר של קהילת קוזומל. בני הקהילה לבשו לבן, וניתן היה למשש את ההתרגשות בידיים. בעל הקורא קרא את עשרת הדברות באוזנינו, וכל ילדי הקהילה הקשיבו נפעמים. הרגשנו ממש כאילו אנו עומדים בהר סיני וזוכים לקבל את התורה מבורא העולם. זו הייתה אווירה שאי אפשר לשכוח".

"עברו מאז שנים", מסכמת ורד. "הילדים גדלו ואנו עלינו לארץ ישראל. אנחנו שומרים על קשר עם חברינו מקוזומל, ומתרגשים לשמוע דרישות שלום מהקהילה. כיום אני מטפלת מומחית בשיטות CBT ו- NLP בשילוב TLT, ובעלת תוכנית במשרד החינוך לטיפול רגשי בילדים ובנוער. אני מקבלת נשים ונערות בקליניקה שלי באשדוד, ובנוסף עורכת סדנאות ומטפלת בנשים מכל רחבי הארץ בזום. וכל זה מכוח אותו חיבור לתורת הנפש שזכיתי לקבל בהתוועדויות ההן בקוזומל. הקליניקה שלי צופה על חוף הים באשדוד, ומזכירה לי את החוף הקאריבי הקסום. ולמרות שאין כאן ציפורי פלמינגו וגם לא בית זכוכית, אני עדיין מעדיפה את גלי הים של ארץ הקודש...".