בחן את עצמך: מהו "טעם כעיקר"?

הצירוף "טעם כעיקר" (טכע"ק) משמש לפעמים כמליצה, על הטעמה של נושא בצורה מעמיקה. אבל במקור הוא מושג הלכתי מרתק, שנלמד מפרשת נשא.

התורה אוסרת על הנזיר לשתות "משרת ענבים", כלומר מים שנשרו בהם ענבים. מלבד האיסור לטעום יין וענבים "מזג ועד חרצן", ישנו גם איסור נוסף על מים שנשרו בהם ענבים. מדוע? משום שהענבים פולטים טעם לתוך המים, זו הרי מטרת ההשריה.

מכאן למדו חכמים כי "טעם" של איסור יש לו דין כמו "עיקר האיסור": אם אסור לך לשתות יין, הרי דבר שקלט טעם של יין, יש לו דין של יין, וגם הוא אסור. ולא רק לנזיר, אלא בכל התורה כולה, חלק גדול מאיסורי הכשרות קשורים לדין "טעם כעיקר". הסיבה שצריכים לשמור על כשרות הכלים, היא משום שהכלי בולע טעם. הטעם הזה יש לו דין של עיקר האיסור, והוא עלול לעבור הלאה.

טעם עובר על ידי השרייה של יותר מ-24 שעות, או על ידי בישול. בעיה מצויה היא בישול בקיטור. עם התפתחות התעשייה הומצאו טכנולוגיות שונות לחיסכון באנרגיה וליעילות. כשאנחנו רוצים לבשל ארוחת צהריים, אנחנו מכניסים אותה לסיר, מרתיחים את המים וממתינים, אבל במפעלים המייצרים כמויות עצומות של מוצרים יש שיטות משוכללות יותר. אחת מהן היא הבישול בקיטור. במקום כל העניין של סירים, הרתחת מים על הגז וכו', יש בפאתי המפעל דוודים ענקיים של קיטור. הקיטור מוזרם בצינורות מיוחדים אל מיכלי המזון המיועדים להרתחה. הוא מגיע דחוס, בטמפרטורות גבוהות מאד, מבשל את מה שצריך לבשל וחוזר בצינורות היציאה אל הדוודים.

עד כאן הכל בסדר, אלא שלפעמים הקיטור משמש לכמה סוגי מאכלים המיוצרים באותה סביבה. כך יכול משגיח הכשרות להיכנס למפעל, ולראות שבאולם הייצור יש אך ורק מוצר כשר, תירס למשל. התירס מוכנס למכלי החימום, ללא שום חומר נוסף לא כשר, הוא מבושל במשך דקות ספורות, ומשם מוכנס לקופסאות השימורים. נשמע מצוין, למהדרין. אך האם המשגיח יודע שמכלי החימום לא פועלים על רתיחה עצמאית, אלא ניזונים מקיטור המוכנס אליהם דרך צינור שמגיע מעבר לקיר, ומחובר ישר לתוך הדוד? כדאי מאד שיידע, כי ייתכן בהחלט שאותו קיטור, לפני שבא לחמם את התירס, "טייל" בתוך סירים של בשר חזיר משומר, המיוצר באולם ייצור אחר לגמרי!