"הרופאה הסתכלה עליי ואמרה 'הילדה על סף מוות. אם היא תחיה – זה יהיה נס'"

כששפרה אחיטוב-יקיר יצאה לחוף השנהב, היא בסך הכל רצתה להגשים את החלום שלה ולאמץ תינוקת קטנה. במזוודה שלה היו מאורגנים כל הטפסים והאישורים הבירוקרטיים, כך שכל התהליך לא היה אמור לקחת יותר מכמה ימים ספורים. אבל דבר אחד היא לא לקחה בחשבון: מלחמת אזרחים.

הסיפור של שפרה אחיטוב-יקיר, ילידת קולומבוס-אוהיו שבארה"ב וכיום תושבת ירושלים, הוא סיפור ששזורים בו רגש ומתח כאחד. מצד אחד זהו מסע אישי ומרגש להגשמת חלום, ומצד שני אינסוף מכשולים חיכו לה במהלך הדרך.

"כמויות של חיילים עם נשקים שלופים"

ברוכים הבאים לחוף השנהב, גרסת 2001. זו אחת מהשנים הקשות ביותר שעברו על המדינה הממוקמת במערב אפריקה, במהלכה נהרגו מאות אזרחים ברחובות. את קבלת הפנים שנערכה לה כאשר נחתה בשדה התעופה הבינלאומי 'הופואה-בואני' שבמרכז חוף השנהב, שפרה אחיטוב-יקיר לא תשכח לעולם: "ירדתי מהמטוס, ועשרות חיילים שעמדו על מסלול הנחיתה כיוונו אלינו את הנשקים שלהם", היא משחזרת. "התקדמתי במהירות אל הטרמינל, ועמדתי בתור הארוך לביקורת הדרכונים. חיילים רבים פטרלו סביבנו והקיפו אותנו מכל הכיוונים, כשהם בוחנים כל נוסע ונוסע באופן אישי. לחלקם הם סימנו שמאלה וזרקו אותם הצידה, ולחלק סימנו ימינה ולקחו אותם אליהם".

את מתארת כאן סלקציה שמזכירה ימים אפלים בהיסטוריה.

"נכון", היא מאשרת. "התחלתי לרעוד בכל הגוף ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, עד שלפתע שמעתי מאחוריי קולות בשפה העברית. בהתחלה חשבתי שבגלל כל המתח והלחץ אני פשוט הוזה, אבל אז שמעתי את המילה שלום. הסתובבתי לאחור, וראיתי את אחד הדיפלומטים משגרירות ישראל בחוף השנהב עמו הייתי בקשר קודם לכן. הוא סימן לי לא לדבר איתו, והורה לי שלא לדבר כאן בעברית בכלל.

"לאחר שעת המתנה ארוכה, נכנסתי אל מסוף היציאה מהטרמינל. עמדתי ליד מסוע המזוודות, ולא האמנתי למראה עיניי: כל המזוודות היו קרועות, והחיילים הוציאו מהם מה שרצו. מהמזוודה שלי נגנב הטלפון, כך שלא הייתה לי אפשרות ליצור קשר עם המשפחה האומנת. לקחתי את המזוודה הקרועה והתקדמתי במהירות לעבר היציאה, לא יודעת לאן אני הולכת מכאן, כשלפתע הדוד של הילדה הופיע והעלה אותי לרכב שלו".

לפי התכנון המקורי, אחיטוב-יקיר הייתה אמורה להתאכסן בבית מלון מקומי בעיר הבירה אביג'אן, אולם בעקבות התקרית וההתעכבות בטרמינל היא לא הספיקה להגיע אליו. "המשפחה של הילדה הזמינה אותי אליהם, ונסענו לעבר השכונה הישנה בה התגוררו. לא אשכח את כמויות החיילים שהסתובבו ברחובות עם נשקים שלופים, מה שהכריח אותנו להסתובב סביב עצמנו במשך דקות ארוכות בכדי להתחמק מהם".

"הילדה שלך חולה במלריה"

אל חוף השנהב יצאה אחיטוב-יקיר כדי לאמץ תינוקת בת שנה וחצי, שאביה נעלם והותיר אותה לבדה עם אימה. "זה היה קרוב לשעה שתיים בלילה", היא מספרת בהתרגשות על הפעם הראשונה בה הגיעה לבית המשפחה. "האומנת התקרבה אליי בשקט, והניחה את התינוקת הקטנה בידיים שלי. התחלתי לבכות. כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, והנה – עכשיו אני אמא. חיבקתי אותה חזק חזק ולא עזבתי אותה כל הלילה.

"במהלך הלילה הסתכלתי עליה, וראיתי שכל הגוף שלה מלא בעקיצות של יתושים. חשבתי שאלו עקיצות טבעיות שייעלמו בקרוב. אבל למחרת בבוקר, כשהיא התעוררה, ראיתי שצבע העור שלה הפך לצהוב בהיר. התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר קורה לה".

ועדיין, אחיטוב-יקיר לא חשדה שהתינוקת חלתה במלריה, מחלה זיהומית הנפוצה באזור אפריקה. "נסעתי במהירות לבית החולים, הגשתי את הילדה לרופאה ואמרתי לה בלחץ: 'תסתכלי על כפות הידיים והרגליים שלה, הן צהובות'. הרופאה הסתכלה עליי, הסתכלה על הילדה, ואמרה לי משפט שלא אשכח לעולם: 'הילדה שלך חולה במלריה, היא על סף מוות. אם היא תחיה יום-יומיים –  זה יהיה נס'.

"נכנסתי ללחץ אימים. התחלנו מיד בסדרת בדיקות וטיפולים רפואיים בכדי לייצב את מצבה הרפואי הקשה. לאחר מספר ימים הרופאה התקשרה אליי ואמרה: 'הילדה שלך ניצלה, אבל תדעי לך שהיה לה מספיק מלריה בשביל להרוג אדם מבוגר'".

אין ויזה

את החזרה לישראל תכננה אחיטוב-יקיר לעשות דרך צרפת, כפי שעשתה בהלוך. "מכיוון שאין טיסה ישירה מחוף השנהב לישראל, הדרך היחידה שלי להגיע לישראל הייתה באמצעות ויזה של מדינה אחרת שיש לה יחסים בינלאומיים עם ישראל", היא מסבירה. "ניסיתי להוציא ויזה דרך שגרירות צרפת. בגלל המצב הבטחוני המורכב, אזרחים רבים הגיעו מדי יום לשגרירות כדי להגיש בקשה לקבלת ויזה, ולכן התור היה ארוך והתקדם בקושי. הגעתי מדי יום לשגרירות, ואפילו שילמתי כסף כדי להקדים את התור, אבל לא הצלחתי להוציא ויזה.

נסיה בשעותיה הראשונות בישראל

"אחרי ימים מתישים של ניסיונות ללא הצלחה, התחלתי לחפש דרך אחרת. נסעתי לשגרירות שוויץ, אבל שם הודיעו לי כי קודם עליי לרכוש כרטיסי טיסה ורק לאחר מכן תונפק לנו הוויזה. הלכתי לרכוש את הכרטיסים וחזרתי שוב לשגרירות, אבל הם חזרו בהם ואמרו שאינם יכולים לתת לי ויזה".

אחיטוב-יקיר המשיכה במסע החיפושים שלה אחר שגרירות שתסכים להנפיק לה ולבתה ויזה לישראל. רגע לפני ייאוש מוחלט, היא הגיעה לשגרירות ההולנדית שם הונפקו להן הוויזות. "כשהגעתי בהתחלה לחוף השנהב, הייתי בטוחה שכל התהליך לא ייקח יותר מעשרה ימים, אבל למעשה הוא לקח לי חודשיים".

"ראיתי גופות של אזרחים הרוגים"

במהלך כל אותם ימים ולילות ארוכים בהם שהתה בחוף השנהב, נקלעה אחיטוב-יקיר למלחמת האזרחים הקשה, ונחשפה לניסיון ההפיכה השלטונית שהתרחש במדינה. "באחד הערבים ישבנו כולנו בתוך הבית, ולפתע התחילו יריות בחוץ. כולם קמו בלחץ ואמרו 'המלחמה התחילה'".

מה עשית באותם רגעים?

"אני עמדתי בקשר רציף עם השגרירות הישראלית במדינה. באותם רגעים בהם פרצה המלחמה, השגריר התקשר אליי באופן אישי ושאל איפה אנו נמצאים כדי לבוא ולחלץ אותנו".

אחיטוב-יקיר מתארת את זוועות המלחמה: "לא אשכח את הנסיעה שלי מעיר הבירה אביג'אן לעיר בה מתגוררת משפחתה של הבת שלי. לאורך כל הדרך ראיתי גופות של אזרחים הרוגים שהיו זרוקות בשולי הכביש".

בעיר בה התארחת – הרגישו את המלחמה באוויר?

"בוודאי שהרגשתי. היו אינסוף יריות ברחוב, וסגרנו את החלונות ולא יצאנו מהבית".

איך המלחמה השפיעה על כל תהליך האימוץ, ועלייך באופן אישי?

"האמת שהרגשתי כאילו אני צופה מן הצד באיזשהו סרט אימה. ראיתי ברחובות המוני חיילים עם נשקים שלופים, אבל לא חשבתי על כך יותר מדי. מה שבעיקר חשבתי עליו היה שלומה של הבת שלי".

ילדה של ניסים

לאחר מסע ארוך ומפרך בחוף השנהב, נחתו אחיטוב-יקיר ובתה בישראל. "כשירדנו מהמטוס, הסתכלתי סביבי ואמרתי לבת שלי 'זאת ישראל, הגענו הביתה. יש אנשים שכל כך רצו להגיע לכאן ולא הצליחו, אבל אנחנו הצלחנו'. היו אלו רגעים מרגשים מאוד, ופרצתי בבכי של התרגשות והודאה להקב"ה".

תקופה קצרה לאחר עלייתה ארצה, עברה הילדה לבית אחיטוב-יקיר גיור אורתודוקסי כהלכה. היא עברה מסלול לימודים דתי במוסדות תורניים, ויש לה אפילו תמונה מרגשת מילדותה כשהיא מחזיקה את הסידור הראשון שלה.

בתשובה לשאלה כיצד היא מסכמת את כל המסע הנועז והמרגש שלה במילה אחת, משיבה אחיטוב יקיר: הצלחה. "קודם כל אנחנו בארץ ישראל, שזהו המקום שלנו", היא מוסיפה בהתרגשות. "גם אני וגם הבת שלי מרגישות בטוחות לחיות בארץ ישראל. אנחנו מלאות בשמחה על הזכות שיש לנו".

לסיום, מה המסר שלך לקוראים?

לאחר רגע של שתיקה, היא משיבה: "עלינו להאמין בה' ולחפש תמיד את הדרך הטובה לחיות בה. תמיד יהיו לנו קשיים ומכשולים בדרך, אבל ביכולתנו לנצח את הכל.

"השם של הבת שלי הוא יסכה-נסיה", אומרת אחיטוב-יקיר לסיום. "יסכה על שם שרה אמנו, ונסיה מלשון נס ה'. את השם הזה נתתי לה עוד לפני שפגשתי אותה בכלל, אבל אחרי כל הניסים הגדולים שהתרחשו איתה, הבנתי שלא סתם ההשגחה העליונה גלגלה שאקרא לה כך".

יסכה נסיה בילדותה