"סנדי אמרה לי 'אנחנו בממ"ד', ומאז לא ענתה עוד"

מי שרואה את ציוריה של רוז בר נור המוצגים בימים אלו בגלריית 'Global art' בתל אביב, בוודאי מרגיש שיש דבר מה מטלטל שמסתתר מאחוריהם. זה לא במקרה שרבים מהם צבועים בשחור-לבן בלבד, מלאים צלליות ומסתורין. רוז ציירה אותם בעודה סגורה בממ"ד, לאחר הטבח הנורא בו נרצחו מחותניה מקיבוץ כפר עזה. היא צירפה את סדרת הציורים הזו לציורים נוספים שציירה בעבר, וכך יצרה תערוכה שנובעת מעומק הלב ומתעדת את התחושות המצויות עמוק בפנים.

 

חלום גדול של ילדה קטנה

את דרכה בעולם האמנות החלה רוז כילדה צעירה, כשהתגוררה באוקראינה והייתה מציירת בלי הפסקה. עם זאת, דבר לא הכין אותה לכך שציוריה ילוו אותה לאורך כל החיים, ויסמלו במהותם את המאורעות שהיא חווה בארץ ישראל, דווקא בתקופה בלתי פשוטה בעליל.

בגיל 13 עלתה רוז עם משפחתה לארץ, ובתוך ימים ספורים היא מצאה את עצמה בבית ספר יסודי, מבלי שהיא יודעת את השפה, כשהיא עם אנשים זרים ושונים ממנה לגמרי. "המורה הגישה לי דפים ריקים, עפרון ותרגילים בחשבון לפתור, ובתוך דקות פתרתי הכל", מספרת רוז. "מכיוון שלא היה לי משהו טוב יותר לעשות, התחלתי לצייר דמויות דמיוניות על הדפים הנותרים. בהפסקה גיליתי להפתעתי שהילדים מתחילים לגשת אליי, לדבר איתי, ובעיקר לצפות באיורים שציירתי. מכיוון שלא ידעתי עברית לא יכולתי להשיב להם, אבל בסימני ידיים הם הצליחו להעביר לי את בקשותיהם – שאצייר גם להם דמויות כאלו. מכאן עברנו לציורי פרחים, בעלי חיים ומכוניות, ובעיקר נוצרה תקשורת מפתיעה ביני לבין חבריי לכיתה. זה היה הרגע בו הבנתי שהציור הוא כלי תקשורת נפלא, גם ללא צורך במילים".

עם חלוף השנים התמקצעה רוז במגוון מקומות לימוד, ובמקביל גם למדה אדריכלות, כשהיא רואה את הקו המשווה בין שני התחומים, ונעזרת בהם לא מעט כדי להשלים זה את זה. באותם ימים היא לימדה קורסים באדריכלות, אך מצאה את עצמה לא פעם כשהיא מלמדת את תלמידיה דווקא את אמנות הציור. "אי אפשר להפריד אצלי בין התחומים, הם פשוט משתלבים יחד", היא מסבירה.

רוז התחתנה והקימה משפחה, כאשר האמנות והאדריכלות מלוות אותה לאורך כל הדרך. "כל מה שחוויתי תיעדתי וציירתי, בין אם אלו נופים של ארץ ישראל שאני כל כך אוהבת, ובין אם אלו האנשים והדמויות הקרובים אליי ביותר. אני מאוד מחוברת למציאות היום יומית, הן בתכנים והן בצורות שאותם היא חושפת לפניי. ממנה אני שואבת את ההשראה והרעיונות".

לצייר מהממ"ד

גם בתקופת הקורונה מצאה רוז את עצמה מבטאת את תחושותיה בציור. היה זה בזמן הסגר הראשון, כאשר הייתה האוכלוסייה המבוגרת סגורה ומבודדת, וזה אתגר את מכחולה של רוז. "ראיתי צילום של ילדים באים לבקר את סבא וסבתא שלהם", היא מתארת, "הילדים עמדו מתחת לבניין והסבא שלשל לעברם מתנה דרך החלון, בעזרת חבל. כמובן שלא יכולתי להתעלם מהסצנה. במקרה אחר, שכנים ניהלו שירה בציבור בין מרפסותיהם. את התרשמויותיי מהמקרים העברתי דרך הציור".

כשמתבוננים בציוריה של רוז, לא ניתן להתעלם מכך שברבים מהם היא בחרה להביא שילובים של משחקי אור וצל. "אני מתגוררת באזור הדרום", היא מספרת, "וכחלק מזה חוויתי בחיי לא מעט אזעקות. בכל פעם שהסתגרנו בממ"ד הייתי מציירת, והציורים מטבע הדברים היו חשוכים ובעלי אורות וצללים. המצב הביטחוני שימש השראה ישירה לחלק ניכר מעבודותיי".

בתקופות שבהן היו סבבים של טילים בדרום, עוד הרבה לפני שמישהו העלה בדעתו את הטבח הנוראי שמצפה, התחילה רוז ביצירת הרישומים הראשונים לתערוכה שלה – תערוכת 'קרן אור'. "ניסיתי ליצור ולצייר דרך הממ"ד, ציירתי את הבטון שמגן עלינו", היא מסבירה. "הדבר הכי מצמרר כאן הוא העובדה שמי שסייע לי מאוד בתקופות שבהן נשמעו אזעקות היו המחותנים שלנו – יגאל וסנדי פלם מקיבוץ כפר עזה. מניסיונם הם העניקו לי תמיכה רבה, הם הרגיעו אותי בזמני אזעקות, וגם המחישו לי עד כמה שאני צריכה להודות על מצבי, שכן יש לי יותר מ-45 שניות כדי להיכנס לממ"ד, ואילו אצלם מדובר בשניות בודדות. מי היה יכול לשער שדווקא הם ישלמו בסופו של דבר בחייהם על המגורים בעוטף עזה?" היא שואלת בכאב.

 

"סנדי אמרה לא לדאוג"

רוז לוקחת נשימה עמוקה לפני שהיא חוזרת אל אירועי שמחת תורה: "באותו יום דיברתי עם סנדי בבוקר, והיא סיפרה לי שיש מתקפה ושלא צריך לדאוג להם כי הם בממ"ד. בהמשך שלחתי לה סרטון שרץ באותו יום ברשת, שמראה איך אפשר לנעול את הממ"ד ללא מנעול, אך היא כבר לא הגיבה.

"בשעות שלאחר מכן דיברתי עם כלתי, הבת של סנדי, והיא סיפרה לי שטרם מצאו את הוריה. התלווינו אליה כדי לפתוח תיק במשטרה, וכמובן שנערכו אחריהם חיפושים בכל מקום, אך אחרי שבוע התגלה הנורא מכל".

לא רק חייה של רוז השתנו מאותו רגע, אלא גם עבודותיה. "במשך כמה חודשים הפסקתי לראשונה בחיי לצייר", היא מספרת, "הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת. הבת של סנדי שהיא כלתנו ישבה שבעה על הוריה, ואנחנו היינו שם כל הזמן כדי לשמור על הנכדים. ישבנו שם, שמענו סיפורים ובכינו בלי הפסקה. אין מילים לתאר את הטרגדיה ואת האובדן. הלב לא מסוגל להכיל את זה שלנכדים שלנו לא יהיו סבא וסבתא, ושהאנשים המקסימום שהכרנו אינם.

"לא הצלחתי לחזור לעיסוקיי הרגילים, וודאי שלא לציור. אבל אחרי כמה חודשים הרגשתי שאני לא מסוגלת עוד, וחייבת להביע את עצמי. כך חזרתי אט-אט לעולם הציור, כאשר הפעם העבודות שלי נעשות ללא דמויות אנושיות, וכשחלף הזמן התחלתי להוסיף גם את הדמויות אך הן תמיד היו שזורות ומטושטשות בציור, כאשר התחושה היא שלא ברור אם הן הולכות או חוזרות. זה עוזר לי להביע את הגעגוע שלי, ואת התחושה שאני רוצה לגעת במישהו שנמצא כל כך רחוק. אגב, את רוב הציורים אני מבצעת כיום בעיפרון ולא בצבעים, כי אני לא מסוגלת לשוב לצייר את העולם הצבעוני והשמח, כשהכל בפנים כל כך כואב".

זה נשמע שהציורים מאוד פסימיים...

"זה אולי נשמע כך, אך זה לא מדויק. למדתי לראות בתוך האירועים הקשים גם את הניסים ואת השמירה שהייתה מלמעלה. כך למשל, אחת הבנות של יגאל וסנדי הייתה אמורה לישון אצלם באותו לילה, אך מכיוון שהמיטה נשברה והם לא קנו ספה חדשה, היא בסוף חזרה לביתה וניצלה. גם בתו התינוקת של בני הייתה אמורה לישון אצלם, אך בסוף היא לא נרדמה, אז אמה לקחה אותה.

"כפי שציינתי, הדמויות שביצירות שלי נראות מטושטשות ונעלמות, אך כשמתמקדים בהן, שמים לב שהן גם חוזרות, ומי שמסתכל על העבודות במבט מעמיק ובאמת בוחן אותן לעומק, יכול להרגיש לגמרי שאין בהן רק צער, אלא יש גם הרבה תקווה".