לצאת בזמן הרצאה משעממת – בעייתי או לגיטימי?

סיפור המקרה

שושי הביטה בשעונה בחוסר סבלנות. רק היום לפני הצהריים הגיעה לכאן, לבית המלון, יחד עם חברתה תמר. שתיהן ציפו מאוד לנופש זה. הן דמיינו לעצמן את המנוחה וההנאה. הובטחו להן תוכניות מהנות ושפע של אוכל מזין וטעים. והנה כבר בערב הראשון – אכזבה. ההתחלה הייתה מבטיחה. המקום היה יפהפה, האווירה הייתה נפלאה והאוכל – טעים ומגוון. לקראת הערב הן ציפו לתוכנית שהובטחה לערב זה – הרצאה מרתקת של אומנית ידועה. כולן ישבו באולם, וההרצאה החלה. שושי הקשיבה, אך גילתה שהדברים משעממים אותה יותר ויותר. לא היה בהם שום חידוש ולא עומק. שושי הביטה סביבה ונוכחה לדעת שלא רק היא מרגישה כך. מדי פעם קמה אישה ממקומה ויצאה מהאולם. שושי הביטה לעבר האומנית. האם היא חשה בכך?

"שושי", שמעה לפתע את לחישתה של תמר שישבה לידה, "אולי נזוז מכאן?". "לא", ענתה לה בלחש, "המרצה עלולה להיעלב". תמר לא ענתה, אך ההבעה על פניה שדרה אי הסכמה. הן המשיכו לשבת חסרות סבלנות. מדי פעם יצאה עוד אישה מהחדר. "שושי", ניסתה שוב תמר, "אולי מספיק?". "ששש...", לחשה שושי, "עוד מעט זה יגמר...". מאוחר יותר אמרה תמר לשושי: "אני לא מבינה אותך. שילמנו במיטב כספנו כדי ליהנות כאן. למה אנחנו חייבות לסבול? אם זה לא מעניין אותנו, מותר לנו לצאת".

"תראי", ענתה שושי, "הרגשתי שאי אפשר לפגוע כך במרצה. תנסי להעמיד את עצמך במקומה. במצב כזה, שכל כך הרבה נשים יצאו, היא ודאי הבינה למה". "אני מקווה שההרצאות הבאות יהיו מעניינות", אמרה תמר. "גם אני מקווה", אמרה שושי, "אך במקרה שלא, מה נעשה?".

תשובה

הטיעון שטענה תמר כי שילמה כדי ליהנות, הוא טיעון מכוער מאוד. איפה מצאנו כי אדם יקבע שההנאה שלו תהיה אמת מידה להתנהגותו?!

על משה רבנו מסופר שעיכב את כל גאולת ישראל כדי לא לפגוע באהרן. האם העובדה ששילמה סכום רב כדי לנפוש, שווה יותר מגאולת ישראל? האם זה מתיר לה לפגוע באדם? ודאי שלא.

לכן מי שקשה לו להישאר במקרה של הרצאה לא מעניינת, עדיף שלא ייכנס. ומי שהחליט להיכנס, שלא יצא.

אדם שיש לו ספקות אם הדרשה תעניין אותו, כדאי שישב קרוב לדלת, באופן שאף אחד לא ישים לב אם יעלם מהמקום.

גם אדם שסובר כי פלוני לא אמור להיפגע, צריך לדעת שבשאלה זו הוא אמור להתחשב באלה שחוששים שכן יפגע, משום שבסופו של דבר אם נפגע אדם בגללו – זוהי אשמתו, ואין מקום להערכות תיאורטיות.

גם הטענה כי מנהג המקום הוא שמי שלא מעניין אותו יוצא, אינו תופס כאן. אל נשלה עצמנו שהמרצה לא נעלב כשיוצאים באמצע הרצאתו, אף אם הוא יודע שכך נוהגים אנשים. יש דרשנים שנפגעים מכך, ולכן יש לקחת זאת בחשבון ולהיזהר שלא לפגוע בכבודם.

הרב צבי פוגל סיפר פעם על הספד שעשו לחמיו, בבית הכנסת שבו כיהן רבי שלמה וולבה זצ"ל כרב בית הכנסת. אחד המספידים דיבר בטוב טעם קרוב לשעה. הרב וולבה היה קשוב לכל מילה. "לאחר שהרב סיים לדבר", סיפר הרב פוגל, "שאל אותי הרב וולבה מה היה תוכן השיחה של אותו מספיד. התפלאתי למשמע השאלה, הרי ראיתי אותו מקשיב לכל מילה". וכששאל אותו לפשר הדבר, אמר לו הרב וולבה כך: "יש לי מכשיר שמיעה באוזן. כאשר מדברים עם רמקול חזק, אני שומע רק רעש צורם, ולכן כיביתי את מכשיר השמיעה ולא שמעתי כלום". מכאן למדים אנו עד כמה צריך לתת כבוד לדרשן, אף במקרה שלא מבינים את דרשתו.

בפרשת דברים נאמר: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל". אפילו כאשר משה רבנו מוכיח את ישראל במצוות ה' ולטובתם, הוא עושה זאת רק בדרך רמז כדי לשמור על כבודם, ולא לפגוע בהם. כיוצא בזה אומרים חז"ל כי נזהר משה לא להזכיר לישראל שאמרו "היש ה' בקרבנו אם אין", כדי לא לביישם. מכאן למדים עד כמה גדול כבוד הבריות ומהי חובת הזהירות בו.

תרגיל שבועי למשפחה

נפתח מודעות להתנהגותנו בזמן שמורה, דרשן בבית הכנסת או מרצה מדברים, ונקפיד שלא לעשות דבר שעלול לפגוע בהם.

מתוך הספר "חובת האדם בעולמו - סוגיות במוסר ובמידות לכל המשפחה". לרכישת ספרי הסדרה היכנסו להידברות שופס או חייגו 073-222-1250