שווה סיפור: כל צמא – לכו למים

החנות שלי נמצאת במקום די אסטרטגי בעיר. המיקום שלה הוא בדיוק מאחורי התחנה הכי עמוסה, הכי סואנת והכי מרכזית, שחולשת על הצומת העיקרית שרוב הקווים של העיר מצטלבים בה. מטבע הדברים, תחלופת האנשים היא רבה. זה טוב לחלון הראווה שלי, כי הוא אחד הנצפים (פתוח להגשת הצעת פרסומות...) וגם אחד המוסתרים (מכירים את אלו שנשענים על החלון?), וכן, הדלת כל הזמן נפתחת. אנשים אוהבים להיכנס, גם בשביל לראות במו עיניהם ולקנות, וגם כי קר או חם להם, בהתאם לעונה. בימי חורף גשומים וסוערים או בקרה, ייכנסו להתחמם ולהפשיר, ובימי השרב, כשהחום בלתי נסבל, הם ייכנסו לנשום אוויר קר בחנות הממוזגת, יבדקו בנימוס פריטים בחנות, ומידי פעם יפתחו את הדלת בסערה, שלא יברח האוטובוס הבא. בהתחלה אולי פחות אהבתי את התופעה, אך עם הזמן למדתי לאהוב את זה, ראיתי שהאנשים לומדים להודות ולהעריך גם את הסבלנות והאכפתיות, כך שהחנות שלי די עמוסה, בעיקר בחלק הקדמי.

בירכתי החנות יש לי פינת קפה, לי ולעובדים. באחד הימים שמתי לב שבר המים לא עובד כל כך טוב, ולאחר מספר ימים העובדים עדכנו אותי שהוא שבת לחלוטין. התקשרתי מיד לחברה וביקשתי שירות תיקונים, לפי הפיהוקים הרבים של הגברת מעבר לפומית הבנתי שזה ייקח זמן, ואני חייב עכשיו בר מים. זה היה בשלהי תמוז, החמה יקדה בעוז והחום היה בלתי נסבל, לחיות על שישיות מים זה כבר לא מתאים, ואין לי איך לספק את הקור המיידי שיש בבר. החלטתי לעבור לחברה אחרת, שהתחייבה על שירות זמין תוך 24 שעות, ולרכוש בר מים חדש. כבר למחרת חיכו לי שתי הפתעות: בר המים החדש כבר היה מונח במקומו, ובר המים הישן התחיל לעבוד... למען ההגינות, הוא לא הופעל כך על דעת עצמו – קדמו לכך ידיים של עובד אחד שלי, מסור, שאוהב לתקן ולחדש כל דבר. הוא ניסה את מזלו, כמו שאומרים, והנה, יש לנו בר נוסף.

עכשיו, מה אני עושה איתו? חשבתי לתרום אותו, למסור למישהו נזקק. בעודי מרפרף בראש על מועמדים פוטנציאלים, זה הבריק לי: למה שלא אמקם אותו בתחילת החנות, למען כל אלה הנכנסים לחנות כדי להנות מגלי הקור של המזגן? כוס מים קרים תהיה משיבת נפש אמיתית. הבנתי שתהיה לכך עלות של שרוולי כוסות בלתי נגמרים, ואולי גם כוסות מושלכות בצדי החנות, אבל זה לא הרתיע אותי. חסד עושים עם הנשמה.

באותו היום הרמתי יחד עם העובד שלי עמדה חמודה, שבה מיקמנו את הבר החדש חיברנו את כל מה שצריך, וזהו, המיזם התחיל. בתחילה אנשים לא קלטו שזה בשבילם. אחרי כמה שניגשו לשאול בעדינות אם אפשר, ובבקשה, הבנתי שצריך גם שלט. אז שמתי. "ניתן להשתמש במים הקרים". מאז אני נהנה לראות את הפרצופים המיוזעים והדביקים של הילדים, ולא רק, מצטננים בהקלה.

באחד הימים נכנס לחנות אחד החברים שלי - עסקן, פעיל נמרץ, שעוסק בצרכי ציבור באמונה. דברנו על דא ועל הא, ואז הוא התחיל לספר לי בלהט על הופעה גדולה עם פעילות מטורפת לכל המשפחה, ובייחוד לילדים, משהו גרנדיוזי, והכל חינם ללא עלות. זה יהיה באודיטוריום של העירייה, ובחסותה. וכאן ישנו העוקץ הגדול, החוצפה: לפי דבריו, מי שעומד מאחורי נופת הצופים הזה, אלו לא פחות מאנשי המיסיון. חברי ואנשיו מנסים בכל הדרכים לבטל את זה, בינתיים ללא הצלחה. לכן, במקביל, הם רוצים להזהיר את כל מי שמוזמן לשם או מתכנן להגיע, שידעו, שלא יתפתו. הוא היה חרד כל כך, שהיה נראה לי שהוא קצת מגזים, לא ממש האמנתי שאנשים לא מבינים את היד העלומה שיש מאחור, וודאי לא חשבתי שאנשים יכולים לנהור לכזה מקום. אבל הוא לא הרפה. הוא הסביר לי את האסטרטגיה שלהם: איך הם הגיעו לבתים, הציגו זאת כחופשה עם הילדים שמטפסים על הקירות בבית, ומי לא רוצה שקט בימים כאלו? כך הם צדים ברשת משפחות שלימות, ובעיקר ילדים קטנים, שלא מבינים ולא יכולים להפעיל מערכות בלימה וסינון. הם יודעים בדיוק איפה ואיך לנגן וללחוץ. זה ממש מזעזע, וחייבים לעשות הכל כדי שזה לא יקרה, ככה הוא נאם לי בפאתוס, כולו אש ולהבה. אני שמעתי אותו בסבלנות ובנימוס, אבל בראש שלי חשבתי שאולי הוא מרחיק לכת, ומה כבר אפשר לעשות? מובן שלא אמרתי מילה, רק הנהנתי בראש. כשהוא יצא המשכתי לחשוב על זה, והמסקנה שהגעתי אליה היתה שהוא חי כל כך את הציבור, באמת כל הכבוד לו. זהו. שעה אחר כך כבר הייתי בעולם אחר, ממשיך בעיסוקי.

* * *

ימים בודדים אחר כך, נכנסו אלי לחנות שני נערים, גלויי ראש, ודיברו ביניהם. הם לקחו כוסות ושתו, הבנתי שהם מאלה שמחכים לאוטובוס אצלי בחנות. באותו הזמן סידרתי כמה מדפים באזור שהם עמדו בו, כך שהיו בטווח השמיעה שלי. אני לא בן אדם שמצותת לשיחות לא לו, אבל הם דברו בקול וחופשי, אז שמעתי. וכך שמעתי את אחד מהם, עולה חדש, לפי המבטא, מספר לחבר שלו על הופעה מטורפת שתהיה באודיטוריום ביום כך וכך, ושהוא חייב לבוא. בשנייה הראשונה לא תפסתי, בשנייה אחר כך צלצלו לי פעמונים. השיחה עם החבר שלי צרחה לי את גרונו. "איום ונורא! זה שמד", ואז התחבר לי הכל – הוא מתכוון לאירוע של המיסיון והוא עוד מזמין את החבר! פתאום הבנתי מה קרה כאן, ולמה ה' שלח אותו אלי לחנות, לנאום בפאתוס. כחכחתי בגרון והתנצלתי שאני מפריע, אבל--- "שמעתי את השיחה שלכם, והבנתי שאתה", פניתי לנער העולה חדש, "מתעתד ללכת לאירוע. אבל אני יודע שזה אירוע של המיסיון". הנער לא הבין בדיוק מה אני אומר, אז פירטתי. רק התחלתי להסביר, הוא כבר הנהן בראש. "מכיר אותם", אמר. "עוד בחוץ לארץ הם היו מנסים". הוא היה המום, כי לא חשב לרגע שגם כאן זה קורה. הוא אמר שאלו חברים של אבא שלו שהזמינו אותם. הוא הרים באותו רגע טלפון לאבא שלו, ודיבר איתו במילים שלא הבנתי. ראיתי שאביו לא מקבל את הדברים. ביקשתי אני לשוחח, וכך, עם העברית העילגת שלו, ניסיתי להסביר, לדבר. לקח כמה דקות עד שנפל לו אסימון. ואז פתאום הוא התנער, הבין מה אני רוצה, וגם הוא היה המום. הוא ניסה להסביר לי כמה בחוץ לארץ ניסו, וכמה זה לא היה מתאים, ודווקא כאן הם מנסים, ואיך הוא לא זיהה... הוא יהודי גאה, לא מוכר את השורשים שלו לאף אחד. הוא אמר שהוא לא ילך עם הבן שלו, ותודה.

הבעיה היתה עם החבר. דווקא איתו, ישראלי מצוי. הוא לא הבין וגם לא רצה להבין. הסקרנות בערה בו, ובעיקר – הוא לא באמת האמין לי. יתירה מכך, הוא לא הבין מה הבעיה. זו היתה השאלה הגדולה ביותר, שהשיחה עליה ביני לבינו נמשכה יותר מחצי שעה: "מה הבעיה". הוא לא הבין מה הבעיה שלי עם אותם אלמונים ועם מה שהם מוכרים. מבחינתו הכל צחוק אחד גדול, ושום דבר לא יקרה לו אם ילך להופעה של כמה שעות. ובכלל, הוא לא ממש ראה זאת כמשהו נוראי, רח"ל. דת היתה מושג זניח בתודעה שלו. הייתי מזועזע.

לבכות, זה כל מה שרציתי, כמה בוּרוּת יש כאן. ילדים קדושים, אנוסים, שלא יודעים "שמע ישראל" מה הוא, לאלו בורות נשברים הם יכולים לפול מבלי דעת. ומה אני בכלל רוצה ממנו, וכי איך ידע? משמים עזרו לי, כי באיזה שהוא שלב החבר הצטרף אלי, וזה ממש עזר. הוא סיפר לו את הצד שלהם, על הנצרות, מנקודת מבט של מי שגר איתם רוב חייו. בהדרגה הוא הקשיב יותר, התנגד פחות.

לא ויתרתי עד שראיתי שהוא עוזב את הרעיון של ההופעה, ועדיין, פחדתי לאבד אותו. ביקשתי את הפרטים שלהם, של שניהם. קישרתי אותם לארגונים מתאימים, שלחתי אליהם את מי שהיה צריך, לפחות שארגיש שזה בסדר עכשיו.

וזה היה מדהים, כי הצימאון שלהם היה גדול, ואפילו מאוד. הצעתי להם לבוא לעבוד אצלי בחנות, רק בחופשה, אף על פי שלא באמת הייתי צריך שני עובדים, ודאי לא קטינים, אבל רציתי שתהיה להם מסגרת מחייבת, שיהיו עסוקים, שלא יחפשו מקומות מפוקפקים אחרים. והם הגיעו. תוך כדי עבודה המשכתי להאיר להם את העיניים ולהרחיב את הידע שלהם. לפחות שיבינו, שידעו מה העם הזה עבר, מי הוליד אותנו כעם. זה היה טוב כל כך, מכל הבחינות. למפרע התברר לי שהנער העולה החדש היה זקוק לכסף. ההורים שלו הודו לי מאוד על העזרה. הם לבד כאן, וזה ממש החייה אותם ונתן להם גב, שמישהו מתייחס אליהם. גם הנער עצמו גילה עולם שלא ידע, וכר נרחב של ידע שמעולם לא נחשף אליו. לאט-לאט חיברתי אותם לפעילויות בשכונה לנערים מתחזקים. הם למדו והכירו, נפתחו לרבדים עמוקים וחיים יותר.

מה אומר? היה שווה. שניהם עם ציצית כל הזמן, ואחד מהם אפילו חובש כיפה. גם כשהיה בשירות הצבאי הוא לא ויתר.

מדי פעם אני מקבל מהם ד"ש. כל אחד והקצב שלו, אבל לפחות אני יודע – הם יודעים. לא בורות נשברים יקנו אותם, לא חוסר הידע יוביל אותם למקומות מסוכנים. הם יודעים שכל צמא הולך למים, ואין מים אלא תורה.