אנחנו רוצות להיות מוגנות. ומה קורה כשאנחנו לא?

"ברירת מחדל" הוא ביטוי מעצבן שקנה לעצמו בלבול בעברית השימושית, כנראה בצדק. הרוויח את הערבוביה שהוא מייצר, כנראה ביושר. ניסיתי להסביר אותו השבוע לילדים והוא שוב היכה בי בסבכיו.

לדוגמה, "לא היתה לי ברירת מחדל, הייתי חייב ללכת". זו לא הכוונה.

או, "מה אני אעשה? אין לי ברירת מחדל". אז זהו, שתמיד יש לך.

ממשיכים לברירת המחדל: הסוד שלה הוא שהיא תמיד קיימת. היא קצת ההפך ממה שנהיה ממנה. היא מה שיש, אם לא בחרנו אחרת.

החמלה: כולם יודעים שאם השימוש בביטוי נעשה שלא במדויק, אפשר לסלוח ומיד להבין את כוונת הבלבול, ואת מה שרצה באמת הדובר להגיד.

למה אני לשה את הביטוי עכשיו? מה לי ולו?

אני לשה אותו בגלל האיום מאיראן.

איראן?!

כן.

בגלל אותו מוצאי שבת, שהחרוצות שבינינו, תזכרו, או הלחוצות שביננו, תודו, תלוי על איזו צ' נשענים, היו כבר שרויות עמוק בניקיון המטבח לקראת חג הפסח, או לפחות מתקדמות לעברו בדהרה. כשהיינו כולנו ארוזים בתוך תשע השעות האלה, שבהן הטילים עשו דרכם בשמיים מאזור מסופוטומיה לכאן. קיצ'קצ'נו, חברות. בנות. שורדות. תוהות. "זה אמיתי?".

כמעט כל החברות שלי, אלה שיש להן יראת שמיים, לא ממש הצליחו להיבהל. ניסינו טיפה להתניע, אבל לא. "מטריד אותי יותר החמץ שיהיה לי או לא יהיה לי במטבח מאשר המטח", שמעתי לא מעט אומרות.

הגברים, לעומת זאת, הגיבו באחריות הגיונית יותר. הבעל שלי נס לקנות מים, יצא לציד תפוחי אדמה וציבעלך, זה בצל, ושאל אותי אם יהיה בסדר.

וכאן מתחילה ברירת המחדל: הכוונה של הביטוי היא הרי - או מה קיים בבסיס, או, מה יש לנו, לפני שבחרנו, לפני ששינינו והחלפנו.

ברירת המחדל ב"איש ואישה זכו, שכינה ביניהם", היא שאנחנו הבנות, קודם כל, לפני שכל מיני חידושים הגיעו לעולמנו, היא שאנחנו רוצות לדעת שאתם שומרים עלינו. אנחנו רוצות להיות עטופות. אנחנו עדינות, ואתם המחוספסים שתגנו עלינו מג'ונגל החיים. זה הדיפולט. זו ברירת המחדל. והיא בריאה, ואהובה. כשהיא לא מסתדרת כמו בטבע, מתחיל אקשן. מתחילים לחדול מהמצב הבסיסי ולחפש ברירות אחרות.

פתרונות שייתנו לנו תחושת כוח והגנה, כי בלעדיה אי אפשר.

ברירת המחדל היא שאנחנו רוצות להיות מוגנות. רק שמה? כשאנחנו לא מרגישות ככה, אנחנו נאלצות לעשות לעצמנו בעצמנו. ברירת המחדל אז משתנה לברירה אחרת.

באמונה, ויש מספיק אמרות חז"ל על כך, ברירת המחדל היא קודם כל בקשת העם להגנה מבורא עולם. אנחנו הכלה, ובורא העולמים הוא החתן. אנחנו יודעים בכל מצב, בברירת המחדל, שעם ישראל הוא עם הנצח, והוא מוגן. אין לנו שליטה על מסלול הטילים, אבל על השמחה לעשות מצוותיו – כן.

אנחנו נהיה פעילים ופעילות, עושים ועושות, משתדלים ומשתדלות, אבל בעומק של העומקים, נרצה להיות תמיד, כמו הבנות: מקובלות, בטוחות ונישאות, בדיוק כמו שכולנו מבקשים בברכת הכהנים: "ישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום".

שבת הנפש היהודית של תחושת שלווה ושלום.