שירת 'עלינו לשבח' בלהבות: הטרגדיה של הקהילה היהודית בבלואה

הצרפתים תושבי העיר בלואה לא אהבו את היהודייה גברת פולצלינה, ובצדק רב. היהודיה העשירה הלוותה לכולם בריבית, וכמעט כל אציל או פקיד באזור היה חייב לה סכום כסף גדול. פולצלינה היתה סוחרת מצליחה, וסייעה גם לעסקיו של רוזן העיר, תיאובלד. הרוזן של בלואה היה איש נכבד מאד בצרפת, גיסו של המלך, ראש בית המשפט, מפקד בצבא, ועוד...

גם הרוזנת, בתו של המלך לואי השביעי, שנאה בכל מאודה את היהודייה העשירה, וחיפשה הזדמנות להיפטר ממנה. ההזדמנות הגיעה בצורת מקרה מטופש במיוחד: אחד ממשרתי הרוזן, השקה את סוסו בנהר הלואר, יחד עם יהודי. מאמתחתו של היהודי נשמט עור מעובד שיועד, כנראה, למטרות כתיבת ספר תורה, ונסחף עם הזרם. המשרת שב לאחוזה וסיפר שראה "תינוק" שאותו השליך היהודי לנהר. סיפור מגוחך זה הספיק כדי להדליק את דמיונם של שונאי ישראל בצרפת. היה זה בחודש סיוון שנת תתקל"א 1171.

הרוזן ציווה מיד לאסור את כל יהודי העיר, אף על פי שאף ילד לא נעדר, ולא נמצאה שום גופה. דרישתו היתה כופר נפש, וכמובן ביטול כל החובות שחייבים הגויים ליהודים. אלא שהכמרים הנוצרים דרשו עונש קשה יותר. המשרת שהעיד כי ראה תינוק, נשלח ל"מבחן מים" מיוחד: הניחו אותו בגיגית בתוך המים, וכיוון שלא טבע, "הוכח" שהוא דובר אמת. אי לכך הועלו 31 יהודים על המוקד ונשרפו חיים, 14 גברים ו-17 נשים, בתוכם הגברת פולצלינה.

רבי אפרים מבונא, שהיה הראשון שהעלה על הכתב את סיפור המעשה, כותב ב"ספר זכירה" שלו, שקהילת בלואה, אנשים נשים וטף, עלתה על המוקד כאשר שירת עלינו לשבח בפיה, והוא מתאר את המנגינה שאותה שרו, "כי תחילה היה הקול נמוך, ולבסוף הרימו קולם בקול גדול ויענו יחד 'עלינו לשבח', ותבער האש".

ובכן, חובותיהם של הגויים ליהודייה השנואה נמחקו, אך הרוזן לא ויתר על הכסף המגיע לו. הוא הטיל כופר גדול על יהודי הקהילות האחרות בצרפת. המאורע הכה רושם עמוק בקרב יהודי צפון צרפת. הם קבעו צום, וחיברו קינות רבות לזכר המאורע שנקרא "עלילת בלואה". בקהילת טרוייש (כיום: טרואה), עירו של רבנו תם, נקבע שלא ללבוש בגדי משי במשך שלש שנים, וכן להתענות בימי שני וחמישי עד סוף השנה.