כאב לא נועד רק להכאיב. האמנם?

אם ישאלו אותנו, כיחידים או כאומה, מה הדבר המשותף שאנו חווים בימים אלה, נענה כולנו במקהלה, בקונצנזוס פלאי שמאודו לא נראה או נשמע.

אנחנו כולנו, גם כיחידים וגם כאומה, חווים תחושת כאב נורא.

בין אם האסונות התדפקו על דלת ביתנו באופן ישיר ובין אם על דלתות קרובי משפחתינו או חברינו, אנחנו כולנו חשים אותו כאב  נורא המפלח את לבנו, חודר דרך בשרנו. כולנו שותפים לו ברמה זו או אחרת.

הדבר הכי כואב הוא הכאב, ויש רגעים שהוא פשוט משתק. הוא פוגע בגוף, ולא פחות – בנפש. הוא מביא עמו גלי ייאוש נוראים, עצבות לצד שברון הלב ותהיות גדולות על מהות החיים ועל הרצון לחיות אותם לצידו או יחד עמו.

לאיש אין מזור לחוויית הכאב, ואין איש שיכול לכאוב במקומי. אין איש שיאמר "שים את זה בצד, החיים צריכים להמשיך", ואם יש – לחסר רגשות יחשב.

זה לא שקל לשקוע בו או לחוש תחושת עצבות נוראית, אלא זו פשוט תגובה טבעית, והלוואי והיינו יודעים להגיב אחרת.

לכל אחד מאתנו, בתת ההכרה או אפילו בהדחקה, ישנה אמירה סמויה ש"לו אני הייתי אלוקים הייתי מנהל זאת אחרת". כל אחד מאתנו שואל, ולעיתים בצדק – על מה ולמה הוכרעה המערכה ככה?

מהי מטרת הכאב?

אימוץ המחשבה כי הכאב נועד רק להכאיב, וזוהי כל מהותו, לא תורם הרבה לחוויית הכאב או להקלה בו. נהפוך הוא, מחשבה כזו מחמירה את המצב, ונוטעת תחושה כי אנו חיים באנדרלמוסיה נוראה, כשפעם בכמה זמן נהרסת לה כליל השלווה, והיא מוחלפת בלבושו האכזר והאפל של העולם.

אם נצא מתוך הנחה שכאב לא בא רק להכאיב, נעורר בקרבנו את השאלה – אם כך, מהי מטרתו?

אם אנחנו באמת רוצים להבין איך נכון להתמודד עם הכאב, עלינו להבין תחילה לשם מה הוא כאן. העולם הזה, וכל דבר שבו, נבראו לצורך מטרה. גם הכאב עצמו לא בא רק כדי להכאיב. נכון שהוא גורר עמו את כל החוויות הקשות ביותר, שאף צופה מהצד לא יכול לשער ולתאר, אבל הכאב איננו מטרה בפניעצמה.

הכאב מביא איתו רגשות סוערים של צער, אובדן שליטה וחוסר ודאות, כדי שלרגע לא נתעלם ממנו. הוא לוקח מאתנו את כל תשומת הלב ומפר את שלוות נפשנו, כדי שלא נוכל להמשיך את שגרת חיינו, הגם שזה ממש לא אפשרי, אלא נהפוך הוא, דווקא כדי שנביט בפניו ונבין מה מסתתר מאחוריו.

ניתוח זה תיקון

אדם חסר ידע רפואי מינימלי נכנס לחדר ניתוח ורואה לנגד עיניו אנשים לבושי לבן מצוידים באזמליהם, חותכים ותופרים בבשרו של השוכב שם חסר אונים. הוא לא יכול להכיל את המראה הזה. הוא כואב נורא את כאבו של המוטל שם, ועולה זעקתו עד השמים.

כמה צער, כמה דם נשפך שם, כמה כאב וייסורים חווה הגוף הזה. הוא לא מסוגל להכיל את המעמד הנפשע הזה וחסר הרחמים. והמוטל שם ללא יכולת לנוע נאנק כולו, כמות הסבל בלתי נסבלת. חוויה אכזרית וקשה מנשוא.

לנוכח התפרצותו חסרת המעצורים ניגש אליו בכיר המנתחים, לבוש גם הוא לבן, אבל ארשת פניו לא מסגירה כלל את מעשיו. באדיבות ובחמלה רבה הוא מסביר למי שעד לפני רגע הקים קול זעקה, שהוא וחבריו לבושי הלבן עוסקים בהצלת הגוף שמוטל כאן – ובמסירות רבה. הם מונעים ממנו להגיע אל העולם הבא...

פתאום לבושי הלבן נדמים בעיניו כמלאכים, ועל פועלם כבר אין לו עוררין.

נכון, הגוף סובל ודואב, ורמת הקושי והכאב הם לא משהו שנוכל להתעלם ממנו. אבל יחד עם זאת, צריכה להיות גם ההבנה שהכאב איננו מטרה בפני עצמה. הכאב מחייב אותנו להביט פנימה, להבין מהי מטרתו האמיתית. להבין שהקב"ה מדבר איתנו דרך המציאות. הוא חס וחלילה לא מכאיב על מנת שנכאב, הוא מכאיב על מנת שנבין שדרוש כאן תיקון, דרושה כאן עשייה. כל כאב, אם נביט לעומקו, מוליד אחריו תובנה שלא היתהקודם בואו, וזוהי כל מטרתו.

אף רופא לא מנתח להנאתו, וודאי שלא כדי להכאיב גרידא. הכאב הוא שלב בדרך לריפוי המלא.

הסתכלות שאיננה מביאה את התובנות הללו בחשבון – לוקה בסכלות, ורק מעצימה יותר ויותר את תחושת הכאב, שגם כך כבדה מנשוא.

אדם מוכן לשאת סבל, לתת לו מקום בתוכו ואפילו להתבונן בו, כל עוד הוא מודע לכך שלסבל שהוא חווה יש משמעות. התובנה הזו היא בדיוק מה שעוזר לו לסבול את הסבל, לשאת אותו.

כל אדם שעובר ניתוח יודע שהוא כרוך בכאב שלעיתים לא נסבל. הוא לוקח בחשבון את הסבל בשעת הניתוח ואף לאחריו, אבל הוא בכל זאת מוכן לכך נפשית, רגשית ומחשבתית, וזאת בזכות ההבנה שיש לכך משמעות, זה חלק בלתי נפרד מתהליך ההבראה שלו. הוא לא הולך לסבול ללא תכלית, וודאי שלא להיות על שולחן המנתחים לעד...

נמצא שכדי להתמודד בצורה נכונה ובריאה עם הכאב, עלינו תחילה לתת לו מקום, ולא לנסות לדחוק אותו, כי באופן כזה הוא רק ילך ויתעצם. ואם לא בניתי כלים נפשיים בתוכי להכילו – אני עוד עלול ליפול עמוק יותר לתוכו.

יחד עם זאת ולצד זאת, צריכה לשמש בנו גם ההבנה שהכאב איננו מטרה בפני עצמה. זה עוזר לנו לא לשקוע בתוכו, אלא להבין מעבר אליו. זה עוזר לנו לתת לו את המקום הראוי לו, ולא את כל הבמה כולה.

זה עוזר לנו לשאת אותו מתוך אמונה שזהו חלק מתהליך שאותו אנו עוברים כיחידים וכאומה, בדרך לתחייה ולהבראה השלמה.

שנזכה.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-nlp, מיינדפולנס ודמיון מודרך.