קדושה בחיי היום-יום: כיצד האכילה יכולה להפוך למקור רוחני?

תארו לכם שאתם יושבים לארוחת ערב עם משפחתכם, נהנים מהטעמים והניחוחות העולים מהשולחן. אך האם אי פעם חשבתם שהאכילה יכולה להיות הרבה יותר מאשר צורך פיזיולוגי? ביהדות, אכילה יכולה להיות פעולה רוחנית ומלאת קדושה. במאמר זה, נחקור את המשמעות העמוקה של הקדושה בחיי היום-יום, ונלמד כיצד ניתן לשלב את העקרונות הללו בכל פעולה, אפילו הפשוטה ביותר, כמו אכילה. הצטרפו אלינו למסע מרתק שבו נבין כיצד אפשר להפוך את השגרה היומיומית למקור של רוחניות והשראה.

מהי קדושה? אין ספק שזהו נושא גדול, ולא אני הוא זה שראוי לבאר לכם אותו במלואו, אבל לכל הפחות אני יכול לחזור בפניכם על דברים ששמעתי מרבותיי, ומה שלמדתי בספרי רבותינו. קדושה פירושה להשליט את השכל על הנפש הבהמית. זהו אדם קדוש.

מהי קדושה?

נכון, גם לבני אדם יש נפש בהמית. אך אין הכוונה שאנחנו בהמות, אלא שכפי שלבהמה יש רפלקסים מסוימים ששולטים על תפקודה ללא שהיא נזקקת להקדיש לכך כל מחשבה, כך גם באדם קיימת מציאות זו. ואם האדם היה מנהיג את עצמו רק על פי נטיות אלו, הוא היה כמו הבהמות במכללות ובמערכות העיתונים. יש אפילו בהמות שברגע זה יושבים במעבדות וזוכים בפרסי נובל על תגליות ענק בתחום המדע. מדובר באנשים חכמים ומוכשרים, אבל היות והם מניחים לאינסטינקטים שלהם לשלוט עליהם, אזי במידה רבה אין בינם לבין הפרה שום דבר.

אכן, אין זה אומר שאין ערך לאינסטינקטים הבהמיים הללו. יש להם ערך רב! אכילה, רעב, תאבון, זה מאוד חשוב. לא רק חשוב – זה נס! התאבון הוא נס. כיצד זה שכאשר מלאי האנרגיה בגופנו אוזל, אנחנו מרגישים תחושת רעב? זהו נס! כשאוזלת האנרגיה מהארוחה הקודמת, הגוף מודיע לאדם שהגיע הזמן לתדלק מחדש.

נס הרעב ונס השובע

תארו לעצמכם שלא היה לנו תאווה לאכול, והיה עלינו לאכול על פי תוכנית מסוימת, על פי לו"ז מיוחד. בכל בוקר היינו צריכים לבדוק בלו"ז היומי: "האם אני אמור לאכול עכשיו? וכמה אני צריך לאכול?" ומה יקרה עם הרשימה תלך לאיבוד, או שסתם כך, נהיה עסוקים מכדי להסתכל בכלל ברשימה? היינו ממשיכים להתרוצץ ולתפקד, עד שהיינו נופלים על הקרקע שדודים חלילה.

אבל הגוף שלנו אינו מאפשר לתרחיש כזה לקרות. הגוף אומר לנו: "עצור ואכול! אני רעב!" אי אי אי! איזה נס! אנחנו יושבים ואוכלים בתאבון. וכשאנחנו אוכלים מספיק, מתרחש נס נוסף. התאבון נעלם. מדוע שהוא יעלם? מדוע שלא יהיה לנו חשק לאכול עוד ועוד, עד להתפקע חלילה? למה שלא נאלץ להסתכל בשעון כדי לדעת מתי עלינו להפסיק לאכול? אך לא; לא כך קורה. אנחנו יודעים, באופן אוטומטי, מתי להפסיק לאכול. אם החכמה המופלאה הזו שבה נברא גוף האדם אינו נס, הראו לי נס גדול יותר מזה!

רואים אנו אפוא שהתאבון הוא מתנה מאת ה', והוא נס. עם זאת, זהו אינסטינקט, חלק מהנפש הבהמית, ומי שמניח לנפש הבהמית לשלוט עליו, היא מתחילה להפוך לאדון על השכל. היא מתחזקת עוד ועוד, עד שהיא הופכת לבעלת הבית.

מי שנכנע תמיד לנפש הבהמית שלו, הבטן שלו תאכל אותו אלי קבר חלילה. זה מה שקורה להרבה מאוד אנשים. בכך שהם נכנעים לתאווה של 'ג'אנק פוד', הם מגיעים לקבר בגיל מוקדם. אצל רוב אלו שמתים בגיל צעיר, הדבר נובע מכך שהם נכנעים לגופם – ולא רק בנוגע לאכילה; הם נכנעים לכל מיני תאוות גופניות, עד שהם כבר אינם מסוגלים לשלוט בגופם (רמב"ם פ"ד מהלכות דעות).

אבל מעבר לחשיבותו של ענין זה כדי להמשיך ולחיות, הנושא שלנו כעת הוא קדושה. הקב"ה העניק לנו עבד ששמו תאוות האכילה, וזהו עבד מאוד נאמן ומוכשר. אבל יש כאן ניסיון, נסיון לקנות קדושה.

כי מלבד הנפש הבהמית, לאדם יש גם נשמה, בעלת יכולת לחשוב ולשקול. לכל אחד מאיתנו יש נשמה קדושה ונפש בהמית – אלו הם החלקים שמרכיבים אותנו. והצלחה פירושה שמצופה מאיתנו שהנשמה הקדושה תהיה זו ששולטת. חיים מוצלחים פירושם, שבאמצעות התרגלות וחינוך נגביר את השכל על הבהמה. זוהי קדושה. לכן, כשהתורה מצווה אותנו "קְדשִׁים תְּהְיוּ", חכמינו מסבירים שהכוונה "פרושים תהיו" [א.ה. כלשון התורת כהנים שהביא הרמב"ן שם על הפסוק]. קדשו עצמכם על ידי שתאמרו: "לא!" ולכן הנזיר נקרא קדוש. זה הטעם שהתורה עיטרה אותו בנזר הקדושה.

לעזור לבעל המלון

וכעת אנחנו מגיעים לדרך מעניינת יותר – וגם טעימה יותר – להפוך לקדוש. אכן, יש קדושה בפרישות – אין ספק בכך. אבל כעת אנחנו נראה שיש מדרגה עוד יותר גבוהה מזה; כך כותב המסילת ישרים, שישנה מדרגה גבוהה יותר של קדושה מאשר פרישות מאכילה – הלא היא הקדושה שבאכילה. כן, אדם יכול להתקדש על ידי אכילה. אכן, זוהי אמירה שצריך להבין אותה, ואנחנו נשתדל לעשות זאת, שלב אחר שלב.

המדרש (ויקרא רבה לד, ג) מספר סיפור אודות הלל הזקן. הלל ישב בישיבה יחד עם חבריו, וכולם עסקו בתורה. בשלב מסוים, הלל נעמד כדי ללכת.

הדבר היה די מפתיע, שכן הלל היה ידוע כמתמיד גדול, ומשכך, חבריו תמהו על כך שהוא אחד מהראשונים לעזוב את בית המדרש בבוקר, ושאלוהו: "לאן אתה הולך?" "לגמול חסד", היתה התשובה שהתקבלה.

"חסד? עם מי?"

"אני מתארח באכסניה מסוימת, ואני הולך לגמול חסד עם בעל האכסניה".

ניתן היה לחשוב אולי שהלל התארח באיזה מלון צנוע, הוא רצה ללכת לעזור מעט לבעל המלון.

יהודי בשם 'אני'

הסכיתו ושמעו מה היתה כוונתו של הלל, כפי שהיא מוסברת. הלל התכוון שהוא מתארח באכסניה הקטנה הזו (הרב זצ"ל הצביע על עצמו); אכסניה בשם 'אני'. הנשמה של כל אחד מאיתנו מתארחת באכסניה הזו, ועלינו לגמול חסד עם האכסניה, ולתת לה לאכול ארוחת בוקר.

זו היתה כוונת הלל – הוא הלך לאכול ארוחת בוקר, ולעשות חסד עם עצמו. אך הוא לא אמר את זה כבדיחה, אלא כיסוד בהבנת התורה. כשאתה יושב לאכול, אתה מאכיל יהודי. עליך לאהוב את היהודי הזה כמוך – ואתה בעצמך בוודאי כמוך. אל תחשוב שצריכים לאהוב רק אחרים. צריכים לאהוב גם אחרים, אבל "כמוך" – אתה הדוגמא. ליהודי הזה מגיע טיפול נאות.

זה היה המבט של הלל שעה שהוא הלך לאכול ארוחת בוקר. הוא לא אכל בשביל הנאת המעיים או הנאת החך, אלא כדי לעשות חסד עם יהודי רעב. ומה בכך שהיהודי הזה הינו הוא בעצמו?

גדולתה של פת שחרית

מדהים להיווכח כמה הגמרא מאריכה בענין זה של פת שחרית. יש סוגיא שלמה במסכת בבא מציעא (קז, ב) העוסקת בנושא הזה, כמה חשוב לאכול בבוקר אוכל מזין.

מי שמקיים את דברי הגמרא, מתחיל את יומו כשהוא מחוזק באוכל מזין. הבוקר הוא הזמן שבו הגוף שלנו שורף את רוב האנרגיה, כי זהו הזמן שבו אנחנו פעילים ביותר, ואם אכלת פת שחרית, אתה מתחיל עם מיכל דלק מלא, ויש לך די אנרגיה לשרוף. לעומת זאת, מי שלא התחנך לגמול חסד עם גופו, חוטף איזה מאכל שכולו סוכר, שאין בו אלא קלוריות, והוא מתחיל את יומו מבלי להיות מוכן ליום של פעילות מייגעת.

האיש הזה מזיק לעצמו לא רק מבחינה גופנית. הגמרא שם אומרת שפת שחרית "מכניס את האהבה" – כשאדם מרגיש טוב, הוא מסוגל להתייחס לאחרים באהבה ובנעימות. לעומת זאת, האיש הזה שאכל משהו בלתי מזין ושרוי במצב רוח גרוע, חש חוסר חיבה לכולם, מה שמביא בעקבותיו את כל הצרות שנובעות מחוסר חיבה – מחלוקת, לשון הרע, ושנאת חינם. מדהים להיווכח עד כמה הרוחניות תלויה בגשמיות, עד כמה עבודת ה' תלויה באכילה נכונה.

אכילה לשם שמים

הלל מלמד אותנו אפוא איך לאכול, לאכול כמו יהודי. יהודים לא אוכלים לשם תענוג, אלא מתוך מחשבה ותכנון מראש, עבור מטרה מסוימת: "אני הולך כעת לגמול חסד עם אכסניה זו". זוהי כוונה נפלאה – כעת אתה אוכל לשם שמים.

כדאי לכל אדם לחנך את עצמו לזה. אני ממליץ לומר את המשפט הזה קודם שמתחילים לאכול. זה רעיון לא רע, אבל שים לב שאשתך לא תשמע אותך, כי היא תצחק עליך. או שבעלך יצחק עליך. אבל אם אין זאת אופציה תאמר את זה בכל זאת – גם אם הם יצחקו: "אני הולך לאכול כעת, כדי שאוכל לעבוד את ה'". כך כתוב בשולחן ערוך (או"ח סי' רלא), שצריך לאכול מתוך כוונה לעבוד את ה'. [א.ה. עי' הגהות הגר"א שם בשם קרבן אהרן]

נכון שהיה שווה לשמוע את זה? נסה את זה מחר בבוקר. זה לא יעלה לך גרוש. אתם מרגיש שאתה צבוע? אז אני אומר לך ששום דבר לא יצא ממך אם לא תנסה להיות 'מלאכותי'. אדם 'מלאכותי' הוא אדם שמנסה להתקדם הלאה, מעבר למה שהוא כיום, ובמוקדם או במאוחר, הוא 'ישיג את עצמו', ויגיע למדרגה שאליה הוא מתקדם. כדי להפוך למשהו, חייבים להיות צבועים. מי שרוצה להיות כנה ואמיתי כל הזמן, יישאר קטן כפי שהוא.

ככה זה מתחיל. תאמרו את המילים הללו במשך כמה שנים: "אני אוכל כדי שאוכל לעבוד את ה'", ותחזרו עליהם שוב ושוב. בסוף אתם גם תתכוונו למה שאתם אומרים. שהאחרים יצחקו. תרשמו לפניכם: אתם תהיו אלו שתצחקו אחרונים.

כפי שראינו, הקדושה אינה שמורה רק לרגעים מיוחדים או למקומות מקודשים; היא יכולה להיות חלק בלתי נפרד מכל רגע בחיינו, אפילו בעת האכילה. באמצעות מודעות ויישום העקרונות של הקדושה, אנו יכולים להפוך כל פעולה פשוטה להזדמנות לרוחניות והתקרבות לה'. התחילו בקטן: לפני כל ארוחה, עצרו לרגע וחשבו על המטרה הנעלה שבאכילה לשם שמים. הזמינו את עצמכם להפוך את השגרה היומיומית שלכם למסע של התקדשות ורוחניות. נסו את זה כבר היום ותראו כיצד חייכם משתנים לטובה.