פרשת בהעלותך: אהרון אינו קנאי. אז מדוע חלשה דעתו?

א. בפתיחת פרשת בהעלותך נאמר: "דבר אל אהרון ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". על מילים אלו כותב רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה [בהעלותך] לפרשת הנשיאים [נשא]? לפי כשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקדוש ברוך הוא – 'חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות'". על פניו, עולה כאן שאלה לא פשוטה: האם אהרון הכהן, אותו מנהיג נערץ, אותו רודף שלום, האח הוותרן והצנוע, האיש המקודש מכל אחיו, אשר נכנס יחידי אל קודש הקודשים, האם ייתכן, כך עלול להשתמע, שדעתו נחלשה כיוון שהוא קינא בנשיאים? ויתרה מכך, אף בהנחה כי הוא אכן קינא – ואפילו "קנאת סופרים", הייתכן שהתשובה לכך נוקטת באותה גישה, ומפיסה את דעתו במילים: "חייך – שלך גדולה משלהם"?

ב. אכן, רבים מהפרשנים סבורים כי אהרון נתעצב אל ליבו על שלא היה שותף לאותה פעילות התנדבותית וחינוכית של הנשיאים. חלישות דעתו נבעה ממקור שאיפתו ליתר קדושה, מתוך רצון לקחת חלק. מכאן גם המוטיבציה ליישב את דעתו, כפי שמבאר הרמב"ן, בתשובה "שלך גדולה משלהם": הדלקת הנרות, המרמזת גם על נרות חג החנוכה וניצחון החשמונאים, קבועה לדורות, ובמובן זה היא "גדולה" יותר מקורבנות הנשיאים, ובנוסף "ברכת כוהנים הסמוכה לחנוכת הנשיאים נוהגת לעולם". ברם, גם במקרה זה, כאשר ברור שאין המדובר בקנאה במשמעותה כאמור במסכת אבות, כזו "המוציאה את האדם מן העולם", עדיין ההתנהלות הנפשית של אהרון הכהן – לולא דמסתפינא – איננה ברורה. כיצד נחלשה דעתו? האם לא הכיר את האמור במסכת יומא: "ומשלך יתנו לך – אין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מלכות נוגעת בחברתה, אפילו כמלוא נימא"? האם דברי שיר השירים: "קשה כשאול קנאה" לא עמדו לנגד עיניו?

ג. השאלה מתחזקת כאשר בוחנים את הפרופיל האישיותי של אהרון הכהן: כולו חסד והשכנת שלום. לכל אורך חייו, ניתן לזהות באהרון במובהק את מידות הצניעות והוותרנות. מעולם לא ביקש להאדיר את שמו. אדרבה, אם כבר נחלשה דעתו, היה לה להיחלש כאשר משה ולא הוא, נבחר להנהיג את העם. כידוע, בטרם קיבל משה את ההנהגה, חשש משה לכבודו של אחיו הבכור. אך מיד הוברר לו כי עינו של אהרון אינה צרה בו: "וראך [אהרון] ושמח בליבו". וכפי שמפרש רש"י במקום: "לא כשאתה [משה] סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרון לעדי החושן – הנתון על הלב". אם כן ברור, אהרון הוא לא אחד שמסתכל על הדשא של השכן. הוא לא קנאי, אלא כזה הפועל בנאמנות וביושרה, מבלי להביט לצדדים, שמח בשלו ומבלי 'להתבכיין' על חלקו. ואם לא די בכך, הרי גם בזמנים קשים וכואבים, כאשר יוצאת אש והורגת את שני בניו – נדב ואביהוא, ידע אהרון לקבל עליו את הדין ולשמור על חוסן נפשי – "וידום אהרון". אז מה קרה? למה דווקא הפעם, בחנוכת הנשיאים, נחלשה דעתו?

ד. פרשת בהעלותך מלאה ברגשות ובסיפורים אנושיים, אנושיים מדי. הספקטרום רחב, אך הציר סובב אחר אירועים אמוציונליים המאפיינים בני אדם. נמנה כמה מהם: האנשים הטמאים המנועים מלעשות את הפסח במועדו פונים למשה, מתוך רצון להיות כמו כולם, ומבקשים: "למה נגרע"?; יתרו חותן משה מבקש לשוב אל ארצו ולמולדתו – ולעשות לביתו, ומשה מפציר בו להישאר; פרשת המתאוננים; תאוות האספסוף והבכי של בני ישראל מרוב נוסטלגיה (דמיונית) לבשר, לדגה ולאבטיחים שאכלו במצרים; יהושע מקנא למשה אודות אלדד ומידד המתנבאים במחנה; מרים הופכת מצורעת בעקבות דיבורה הקשה על דבר אשת משה. לכאורה, כאשר מביטים בקונטקסט של הפרשה, נראה לגיטימי כי גם אהרון, על אף מעמדו ומדרגתו הרוחנית, גם הוא אנושי, וגם לו יש רגשות. אלא שראינו כי אהרון אינו קנאי במהותו, וניתן לומר שהוא אף התגבר על מידה זו. אז שוב חזרנו לנקודת ההתחלה – מדוע חלשה דעתו?

ה. "והאיש משה ענו מכל אדם אשר על פני האדמה". משה, כפי שמתאר אותו רש"י, הוא שפל וסבלן. הוא ענו מכל אדם. אך כאשר נגזר עליו משמיים שלא להיכנס לארץ ישראל, הוא לא נאלם דום, אלא מתחנן ומבקש – "אעברה נא". ניתן ללמוד ממעשה זה גם לחולשת דעתו של אהרון. משה אינו מתחנן, למשל, לבנות את בית המקדש, הוא אינו מתקנא, להבדיל, להפוך להיות מלך יהודה או ישראל. גם הוא כמו אהרון אינו קנאי. אך כאשר יש משימה או פעולה, שעל פניו היא בתחום אחריותו, כאשר היא באופן טבעי כלולה במסגרת תפקידו, יש לו חובת השתדלות לבצעה, ובאופן ספונטני הוא יבקש לפעול למימושה. בדומה, אהרון הכהן הוא האיש המרכזי במשכן, האחריות רובצת עליו. לכן כאשר הוא אינו חלק מהתמונה, כשהוא רואה את הנשיאים מתנדבים ומביאים קורבנות, והוא אינו מנוי עמהם, הוא חושש שמא פגם בתפקידו, אולי לא השתדל מספיק למלא את משימתו, או שמא הוא כבר לא רלוונטי. באופן טבעי דעתו נחלשת. אומנם, בהתאם למבנה נפשו ומידותיו, הוא אינו מרים קול צעקה. אך בלב הוא מרגיש צביטה, ובצדק. יש שיאמרו שגם זו קנאה, אך ברור לחלוטין כי אין זו קנאה במובנה הרגיל, היומיומי.

ו. אם כן, הבנו מדוע חלשה דעתו של אהרון ומדוע דווקא במקרה הספציפי הזה. אך נותרנו עם השאלה מדוע הפתרון לכך הוא בתצורה המזכירה, לכאורה, פתרון ריב בין שני ילדים על ידי לחישה של המבוגר לאחד מהם – "שלך גדולה משלהם": 'הוא ייקח את הצעצוע הזה, ולך אני אביא משחק יותר שווה'. כמובן שהדברים עמוקים יותר. ננסה לענות על השאלה ולהציע שתי דרכים אפשריות, בעלות שורש פסיכולוגי משותף, באמצעותן נבחן את הסיטואציה. הדרך הראשונה היא הצבת ראי אל מול מה שנראה כבעיה. דעתו של אהרון נחלשה, כפי שאמרנו במובן מסוים בצדק ולאו דווקא מקנאה. כשאהרון שומע את המענה: "שלך גדולה משלהם", הוא שומע הדהוד לנפשו. 'דעתך נחלשה בגלל חלקם, אז לך ניתן חלק גדול יותר'. הצבת הראי הזו, יש בכוחה דווקא לחזק את אהרון. כיוון שהיא מסירה את הלוט מאחורי מחשבות ליבו, היא מאפשרת לו להסתכל על הדברים מפרספקטיבה אחרת ולפרק את המטען הרגשי. כך, מעצם היותה השתקפות לנפשו, ביכולתה לנער את חולשת דעתו ולעודד את אהרון לשמוח בחלקו ללא חשש כלשהו. היא מלמדת אותו לשוב ולבטוח בעצמו.

ז. דרך שנייה להשקיף על הסיטואציה היא באמצעות בחינת המילים הנאמרות לאהרון: "חייך – שלך גדולה משלהם". כאמור, הפרשנות המילולית והישירה, נדמית להיות לא חינוכית ואולי אפילו תמוהה. היא לא פותרת באופן מידי את הבעיה, אלא מגלגלת אותה הלאה. שכן יש בכוחה לעורר קנאה ואנטגוניזם מהצד השני – תזכורת לכך היא מחלוקת קורח ועדתו. זה בוודאי לא פתרון מתאים כאשר הנמען הוא איש "אוהב שלום ורודף שלום". האמירה הזו "שלך גדולה משלהם" בפרשנותה המילולית, לא תניח את דעתו של אהרון. אז מה כן משמעות המילים?

ח. על מנת להיכנס לתודעה המתאימה להבנת הדברים, נפנה לסיפורו המפורסם של רבי נחמן מברסלב אודות החכם והתם. במהלך הסיפור, פונה אשת התם אל בעלה ושואלת אותו מדוע הוא מרוויח פחות מחבריו למקצוע? התם עונה תשובה מעוררת השראה: "זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי, ועוד – למה לנו לדבר מאחרים..., והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד". בהמשך לקו מחשבה זה, הרב קוק, שעסק רבות במכמני הנפש ובמפגש בין עולם הרוח והפסיכולוגיה, אמר: "האדם צריך להכיר מנטיותיו הפנימיות את התוכן שהוא צריך להוציא מהכוח אל הפועל, וישמח תמיד בחלקו". לכן על כל אדם: "להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלוקים אשר בקרבו". מכאן, וכפי שמעיד הרב קוק על עצמו: "צריך אני למצוא את התכנים הנועדים בעדי, את אותן הנקודות של האמת המוכנות לי לגלותן".

ט. כעת ניתן להבין את המילים "חייך – שלך גדולה משלהם" בדרך אחרת, שונה ומעצימה. אין הכוונה לחזק את רוחו של אהרון "על חשבון" הנשיאים. אין הוא נבנה מהיותו "גדול" מהם. הוא לא מתגדל באופן יחסי אליהם. ההפך. ניתן להמיר את המילה "חייך" במילה "עבורך". "חייך" – הבט אל פנימיותך, אל תעצומות נשמתך. המשימה שנועדה עבורך, היא המתאימה לך יותר מהתפקיד המוטל על האחר – אילו אתה היית עושה אותו. כאשר האדם ממלא את תפקיד חייו באופן אותנטי, כאשר הוא קשוב להמיית ליבו, אזי באפשרותו לגדול. וכלשון הרב קוק: "בררו לעצמכם את עומק גודל הווייתכם". לכל אחד ואחת הייחודיות שלו, המצווה שלו והאור המיוחד שעליו להאיר לעולם. הדברים משתלבים בהמשך הפסוקים: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". כל ששת הנרות, כפי שכותב רש"י, פונים לכיוון "הנר האמצעי". כמו האדם, הם שואבים את כוחם מפנימיות המנורה, מפנימיות הלב – וכך מאירים לעולם. אהרון הכהן שמע את הדברים, הפנים, ופעל ליישם אותם בהקדם: "ויעש כן אהרון".  

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.