"זה אוצר יקר מאוד" אמרה סבתא, והגישה לי מחברת ישנה

המשך פרק 1, ב': יומן עתיק יומין

מיד כשהגעתי הביתה, הפרצוף החמוץ חלף כלא היה. שני תיקי גב ענקיים

עמדו מוכנים ליד הדלת. אימא סיפרה בהתרגשות שהיום אנחנו הולכים עם סבתא ברכה לבקר בפינת החי שבמושב שלהם, ושם, במדשאה הגדולה נאכל את ארוחת הערב - פיצה שסבתא תאפה בתנור המיוחד שלה, הטאבון.

אימא סיפרה שסבא קנה לסבתא טאבון חדש שבו היא תתחיל לאפות את הפיתות הרכות שלה לכבוד שבת. את הטאבון הישן היא הפכה לחלבי, מה שמאפשר לנו ליהנות מפיצה טעימה במיוחד, מעשה ידיה של סבתא.

אחרי בשורות כאלה, כשאימא שאלה איך היה לי היום בבית הספר, כבר סיפרתי לה בקלילות על העבודה שהמחנכת נתנה. ”חבל שמכל ששת הילדים, רק לי קראתם על שם מישהי מלפני מאה שנה“, סיכמתי את העניין בחצי חיוך.

 "קצת יותר ממאה, ובכלל-בכלל לא חבל שקראנו לך על שמה“, תיקנה אימא בחיוך שלם ונפנתה להאכיל את אלישבע הקטנטונת. ”עוד נדבר על העבודה הזו, אבל עכשיו נעמי, תאכלי בבקשה את ארוחת הצהריים בזריזות ותעזרי לי לארגן את הקטנים. בעוד פחות משעה אנחנו יוצאים“. 

מכאן ואילך כבר לא דאגתי. מהחיוך של אימא הבנתי, שבסופו של דבר יהיה לי מה לכתוב. אימא שלי היא עורכת של אחד מעיתוני הילדים הנפוצים ביותר, ואם היא רגועה, גם אני יכולה לעזור עם הקטנטנים ולנסוע לסבתא בנחת.

הביקור אצל סבתא היה מהנה במיוחד. אני לא חושבת שיש עוד סבתא צעירה כל כך ברוחה כמו סבתא שלי. הקטנים נהנו לפגוש את החיות ולהשתובב בדשא הרחב, וגם אני נהניתי לשמור עליהם. 

לא תמיד זה קל להיות בת כמעט יחידה מול ארבעה בנים, שאחד מהם אמנם גדול ממני בשנתיים אבל לומד בישיבה - כך שביום יום אני הבכורה, ותינוקת בת חצי שנה שעוד לא יכולה לעזור או לפחות להתעניין במה שמעסיק בנות. אבל היום דווקא די נהניתי להיות הבת הגדולה. 

כשאנחנו שיחקנו תופסת בדשא, אימא וסבתא שוחחו ביניהן בנחת. לפעמים לוקח לי זמן להיזכר שאימא היא לא הבת של סבתא ברכה, אלא רק הכלה שלה, כי ברוב הזמן, כמו היום למשל, הן נראות קרובות במיוחד, ממש כמו אימא ובת. 

לפני שנפרדנו מסבתא, בפתח הבית שלה, היא קראה לי. נכנסנו לחדר האורחים וסבתא הורידה מן המדף העליון שבארון מעין מחברת עבת כרס, ישנה ומאובקת. היא ניגבה ממנה את האבק בעדינות כמו אימא שמלטפת את התינוק שלה.

"קחי, מתוקה שלי. זה אוצר יקר מאוד“ סבתא הגישה לי את המחברת, שהייתה עשויה קלף מצהיב התפור היטב. ”אימא סיפרה לי שקיבלת עבודה לכתוב על השורשים של השם שלך. כאן כתוב הכל. זה יומן שכתבה סבתא נעמה, שעל שמה את קרויה, במשך המון שנים. אני חושבת שתמצאי כאן הרבה יותר מעשרה עמודים...“ קרצה לעיניי המופתעות.

בואו לזכות בספר "הבית על ההר"! היכנסו לעולם הילדים, והשתתפו בהגרלה שתתקיים ביום שני בבוקר  >>