סיון רהב מאיר: כשפרשת "בהעלותך" הופכת לפרשת "בהורידך"

איזה עם מדהים ומאוחד, איזה עם קטנוני ומפולג. האם זה אותו עם? אלה לא רק התחושות מול החדשות, אלא מול פרשת השבוע. פרשת בהעלותך מספרת על המסע במדבר, על המשימה הלאומית המשותפת שלנו, והיא אחת העמוסות והמרתקות. העם מגיע בה לפסגות מרגשות וגם לתהומות מביכים. הנה רק כמה דוגמאות:

• "דַּבֵּר אֶל אַהֲרןֹ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלתְֹךָ אֶת הַנֵּרתֹ אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". הפרשה מתחילה בציווי לאהרון הכהן: להעלות, להדליק, את הנרות במנורה. זו לא סתם הדלקת אש פיזית, זו משימה רוחנית: להדליק אש, להאיר, להצית לבבות. אהרון הכהן נחשב לדמות החינוכית הבכירה, לאיש רוח מעורר השראה, שתפקידו להאיר. פרשנינו מסבירים שכל אחד מאיתנו הוא "כהן", מנהיג בסביבה שבה הוא חי, ועליו להדליק אש של התלהבות וקדושה.
• הפרשה ממשיכה ברצף אירועים חיוביים מאוד: חגיגת הפסח הראשון ואז חגיגת הפסח השני. זה מועד שמסמל הזדמנות שנייה למי שלא היה יכול להשתתף בפסח במועדו, אבל הביע רצון עז לתקן ולשפר, וכאן הוא מקבל עוד צ'אנס. אחר כך, בשיחה בין משה רבנו לבין החותן שלו יתרו, המילה טוב מופיעה שוב ושוב. משה רבנו אומר ליתרו, ובעצם גם לנו: "כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל... וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ". ואז מגיעים הפסוקים המפורסמים על ארון הקודש שהלך עם העם, והרתיע את האויבים. אומרים את המילים האלה בכל פעם שמוציאים ספר תורה בבית כנסת: "וַיְהִי בִּנְסעַֹ הָאָרֹן, וַיּאֹמֶר משֶֹׁה: קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ איְֹבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ".
• אבל אז פרשת "בהעלותך" הופכת לפרשת "בהורידך". ירידה תלולה לרצף של כישלונות. העם קיבל הזדמנות נפלאה, נעשו לו ניסים והוא יצא לחופשי. אבל גם אחרי שהם יצאו ממצרים – מצרים לא יצאה מהם. הם זכו בחירות, אבל לא בתודעה של חירות. וכך זה מתחיל: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאנְֹנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתּאֹכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל משֶֹׁה וַיִּתְפַּלֵּל משֶֹׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ". הסיפורון הקצר הזה הוא תמרור אזהרה גדול: העם מתאונן, מתלונן. לא טוב לו, למרות כל החסד שמורעף עליו. הם נענשים ואש מתחילה לבעור, אבל אז הם מבקשים ממשה להתפלל והאש שוקעת, וזהו. הבעיה בסיפור הזה היא שזה סוף הסיפור. כלום לא השתנה. התורה מציפה פה את הבעיה הקשה שבה העם מצוי: הוא מלא בתלונות. אין לו רוח ואין לו כוח, הוא עצבני וממורמר. אבל לא כתוב שום דבר על הטיפול בכך. וסדק קטן כזה, רק ילך ויתרחב. אנחנו צריכים לשים לב לסימנים מקדימים, לצפות מה עלול לקרות, ולא להדחיק את המציאות.
• "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ, וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְרָאֵל". ואכן, יש פה הסלמה. אם האירוע הראשון לא טופל לעומק, אם העם לא קיבל מוטיבציה, משמעות ומשימה, אז השעמום מוביל לידי חטא. האספסוף, גורמי שוליים קיצוניים, מתחיל למרוד ולהתלונן, יש להם תאווה לדברים אחרים, לא למסע הזה במדבר לעבר ארץ ישראל. ואז גם בני ישראל מצטרפים אליהם ובוכים. זהו, זה כבר נהיה טרנד.
• "וַיּאֹמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה". וואו, לא הבטן שלהם יבשה אלא הנפש. הנפש רעבה, צריך להסביר לה את הסיפור הגדול של עם ישראל, את הפשר של כל המאורעות שקורים להם, את התורה שהם קיבלו בהר סיני. וכשהנפש לא שבעה, מגיעות תלונות הזויות. שחור על גבי לבן, התורה מביאה ציטוטים נרגשים שלהם על געגועים למצרים. פייק־געגועים. הם הרי היו משועבדים שם, עבדו בפרך, תינוקות נזרקו ליאור, אבל הם מזייפים פה נוסטלגיה ומספרים על דגים וקישואים ואבטיחים ובצלים שהם זכו לאכול שם. איך אפשר להתגעגע לעבדות ולא לרצות לקחת אחריות על החיים שלך? פרשנינו מסבירים שאלה מנגנונים פסיכולוגיים עמוקים מאוד, שקיימים בכל אחד מאיתנו. יותר קל להתרפק על העבר מאשר להאמין שאפשר לשנות את ההווה ואת העתיד. לא לוותר, אלא לשפר. הסיפור הוא לא האבטיחים, הוא הערכים.
• "וַיִּשְׁמַע משֶֹׁה אֶת הָעָם בוֹכֶה לְמִשְׁפְּחתָֹיו... וַיּאֹמֶר משֶֹׁה אֶל ה': לָמָה הֲרֵעתָֹ לְעַבְדֶּךָ?... הָרְגֵנִי נָא הָרֹג". נדמה לי שאלה הרגעים הקיצוניים ביותר בתורה: משה רבנו שומע את התלונות והבכי של העם, את הרצון לחזור ולמצרים, וכמעט מתייאש. הוא אפילו מעדיף למות ולא להמשיך איתם את המסע, שהופך למשא כבד.
• "וַיּאֹמֶר ה' אֶל משֶֹׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל... וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלאֹ תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ". הפתרון ברור: תביא 70 אנשים זקנים וחכמים, והם יעזרו לך לחנך את העם. זוהי האצלת סמכויות רוחנית, שעוזרת לא רק למשה רבנו אלא לעם עצמו. הם הרי צריכים לעבור תהליך רוחני. אנחנו רואים שכל האמצעים הנפלאים שניתנים לנו מסביב (המנורה, פסח שני, ארון הקודש) לא יועילו אם אין נקודה פנימית, אם אין אמונה בצדקת הדרך ושמחה ורצון. 70 אנשי רוח יפעלו מעתה ביחד עם משה רבנו, כדי לחנך טוב יותר.
• הייתי השבוע ביישוב פסגות, אצל משפחת ויס, שיושבת שבעה על אבי המשפחה רס"ב במיל' אילון ויס שנפל בקרב בעזה. אשתו נטע סיפרה שזו הייתה שירת חייו - להעלות את הנרות, לחנך ולהאיר. הוא הלך לקורס מדריכי טיולים כדי להלהיב אנשים בשביליה של ארץ ישראל. הוא חינך בתיכון במעלה־אדומים והיה מסור לתלמידיו. הוא למד לתואר שני ורצה להמשיך לדוקטורט, וביקש לחקור תחום שקרוב לליבו - המסעות לפולין. הוא למד את הדף היומי בגמרא מדי יום בשקידה, כי גם המחנך צריך להתחנך, והוא הקפיד מאוד על המפגש היומי הזה עם התורה. ועכשיו, מתחילת המלחמה, הוא דיבר עם נטע על שינוי: ללכת לחנך בעוטף עזה. הילדים והנוער שם הם הכי חשובים, הוא היה שב ואומר לה. הם עלולים לסבול מפוסט־טראומות, וצריך להאיר בהם את האור. צריך לחזק את המקום, פיזית וגם חינוכית. הוא השאיר כאן סוג של קריאה, של צוואה, לכולנו.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".