האישה שעצרה את קריאת התורה: הסיפור המדהים מבית הכנסת החורבה

השנה היא תרס"ה. בית הכנסת החורבה, תפילת שחרית בשבת בבוקר. החזן מוציא את ספר התורה, כל הקהל מלווה אותו אל הבימה, ולפתע נכנסת לבית הכנסת אישה. רוב המתפללים לא יודעים מי היא. היא עולה אל הבימה, דופקת ומכריזה: "איני מסכימה שתקראו בתורה!".

מי היא אותה אישה? רפורמית? מיסיונרית? שוטרת טורקית סמויה?

לא ולא. היא אשה כשרה מבני היישוב היהודי בירושלים, אלמנה שנעשה לה עוול על ידי איש נכבד ותקיף שהשכיר לה חדרון. פנתה האלמנה אל חכם פלוני, והלה דחה אותה, חשש להתעסק עם אותו תקיף שקשור לכל מוסדות השלטון. פנתה אל חכם אלמוני, והלה עשה את עצמו כלא מבין. וכך מנהג קדום היה בישראל, שמי שנעשה לו עוול על ידי חברו, ואין מי שיושיע אותו, יש לו זכות לעכב את  קריאת התורה. וכך עשתה אותה אישה. בו במקום, לפני קריאת התורה, כינס הרב שני דיינים יחד איתו, הקשיב לטענותיה של האישה ברוב קשב, ורק אחרי שהבטיח לה לטפל בעניינה ביום ראשון, נתרצתה ופינתה את הבימה.

מנהג עיכוב קריאת התורה מוזכר כבר לפני שבע מאות שנה בפנקס המנהגים של קהילת קולוניא (כיום קלן שבגרמניה): "מעשה היה בקלוניא באחד שקָבָל בשבת הראוי לקרות פרשת אמור אל הכהנים ועיכב תפלה וקריאת תורה כל היום, וכשהגיע [שבת] הבאה צוה הרב רבי אליעזר בר' שמעון זצ"ל להתחיל בפרשת אמור אל הכהנים ולקרותה וגם בהר סיני הראויה להקראות באותה שבת". כלומר, אותו אדם שעיכב את קריאת התורה הצליח למנוע אותה לחלוטין, וכל הקהילה הפסידו קריאת התורה, וזאת משום שלא נתנו מענה לקובלנתו. זה לגיטימי מבחינת ההלכה, כי לעשות עוול לאדם חסר ישע, זה חמור יותר מלהפסיד קריאת התורה!

הרמ"א באו"ח סימן נ"ד מזכיר מנהג דומה: מי שהיתה לו מחאה על עוול שנעשה לו, רשאי לעמוד אחרי ברכת ישתבח ולפני ברכת יוצר, להביע את מחאתו ולעכב את החזן עד שידאגו לו, ומותר הדבר אף על פי שאסור לדבר אחרי ישתבח, משום שזה נחשב צורך מצווה (ומסייג הרמ"א, שאחרי תחילת ברכות ק"ש אין מפסיקים אפילו לצורך מצווה).

מנהגים כאלו היו בקהילות שונות, ולפעמים הטילו עליהם סייגים. היו שקבעו כי אין לעכב את קריאת התורה בשבת, אם לא שעיכב כבר ביום חול ולא הועיל, והיו קהילות שביטלו את המנהג לחלוטין. כיום הוא אינו מקובל כל כך, אבל יש לו יסוד בהלכה ובמנהג ישראל הקדום.