מסע רוחני בלב הים: סיפורו הלא ייאמן של הרב נתן בירנבוים

וינה תרפ"ט. הכנסייה הגדולה של אגודת ישראל מתכנסת באחד האולמות המפוארים בעיר. אלפי יהודים צובאים על הדלתות לשמוע את דברי גדולי מנהיגי היהדות באותם ימים, ובראשם האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור ורבי חיים עוזר גרודז'ינסקי. את האירוע מנהל מזכיר אגודת ישראל, הרב נתן בירנבוים. הוא נראה כרב ישיש, שזקנו הלבן יורד על פי מידותיו. קשה לנחש שלפני מספר שנים היה בירנבוים מגדולי הלוחמים בדת.

בירנבוים נולד בי' באייר תרכ"ד בעיר הגדולה וינה. הוא גדל בבית חילוני ולא זכה להכיר את היהדות. הוא היה הוגה דעות וכותב מבריק. בספרות ההשכלה כתב בשם העט "מתתיהו אחר". כשהחלה התנועה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, לא היה לה עדיין שם קליט. מי שטבע את השם היה בירנבוים: הוא הגה את המונח "ציונות". בהמשך הגה עוד מונח גנאי על יהודי מזרח אירופה: "אוסט-יודן".

את יסודות השינוי שחל בו הוא מתאר בספרו, "עם השם": "החל הרעיון הציוני להתמוטט בתפיסתי...  מפנה זה בא כאשר הכרתי מקרוב את יהודי מזרח אירופה. מצאתי בהם את כל הסימנים של עם חי, אשר לבדד ישכון, ונתחוור לי כי אין צורך כלל לכונן מחדש עם שהוא חי וקיים מכבר". הציונות באה להחיות את היהדות, מתוך הנחה שבאירופה היא מתה. ואכן, אולי כך היו פני הדברים בווינה, שהיתה גם עיר מוצאו של הרצל, אך לא כך במזרח אירופה.

את רגעי ההתעוררות שלו הוא חווה בהיותו בספינה על הים, וכך הוא מתאר: "הרגשות הדתיים האמתיים הראשונים, כאשר הכרתי לראשונה את בוראי, נתעוררו בי רק בשעה שהפלגתי בים.

לא ידעתי את נפשי, ואחר כך היה הדבר כחלום בעיני. הפקפוקים באמיתותה של התורה-החומרנית הוסיפו לכרסם בנפשי עד שגברתי עליה לחלוטין. התחלתי להבין את הפעולה שפעלה הדת בעולם. הכרתי לדעת, כי היא-היא הציר שעליו סובבת ההיסטוריה של האנושות.

"וכבר הייתי קרוב להכיר את התוך הנצחי והחי של הדת, אלא שעדיין התעקשתי. עד שהגיעה השעה הברוכה, והוא נתגלה לי בכל עוצמתו היוצרת".

בהמשך מתאר בירנבוים, שהוא הרגיש כי לא די בכך שהוא חוזר לאמונה, הוא צריך להשפיע גם על רבים, ולכן הצטרף לאגודת ישראל, ובהמשך נעשה מזכיר התנועה, ואף כתב את זיכרונותיו, כדי שילמדו ממנו אחרים על אפסות הדעות שגילה את כזבן ונטשן.

התיאור המפורט של הרגשת מציאות הבורא על הים, הינו יפה ומרגש, ונעתיק אותו: "הנוסעים כבר ישנו מזמן בתאיהם. לבדי עמדתי על הסיפון, השקפתי על-פני הים וגליו הסוערים. נשאתי עיני אל השמים הזרועים ריבואי רבבות כוכבים נוצצים, הסתכלתי בירח המוכסף, הקשבתי לקול המונם של נבכי המים ואנחות האניה. ומתוך ההסתכלות וההקשבה התעורר בלבי רגש של כמיהה למשהו. הרגשתי שמשהו חסר לי.

"מסביבי אוויר-ים נפלא, ונִשְׁמָתִי אינה יכולה לנשום. אור ירח נסוך על-פני המים, ונִשְׁמָתִי איננה רואה. פרוותי מחממת את גופי, ונִשְׁמָתִי רועדת מקור...

"ומתוך הכיסופים צץ ועלה פחד.

"סוף סוף אין זה דבר של מה-בכך.

"האנייה מיטלטלת על-פני המים, הרחק הרחק מכל חוף. מתחתיה מזדעזעים תהומות, מעליה מזדעזעים השמים, וקול נגינה נשמע — לא רק שריקת הרוחות, שאון גלי הים וחריקות האנייה — אלא נגינה של ממש, הנגינה החרישית של העולם גופא...

"אוי… וכי אין זו מתנגנת מעצמה...

"אוי, רבונו של עולם...

"ושוב: רבונו של עולם...

"אני מהרהר על אז ועל היום. אז פרצו כיסופי מתוך עולם קפוא, כבוי וריק; ואילו היום — נשמתי כבר גומעת לרוויה אוויר אלוהי, טובלת באור אלוהי ואפופה חמימות אלוהית, והריהי משתוקקת ליתר התקרבות אליו יתברך, ליתר דבקות בו, להתעלות במדרגות דעת ה’, לתיקון.

"אז, כאשר הצצתי והקשבתי מרחוק אל הבריאה המופלאה, והרגשתי פתאום במציאותו של הבורא עצמו, נבהלתי מאוד. נשמתי לא היתה רגילה לגודל ממדיו. כיום כבר אינני נבהל מפניו, הרי סוף-סוף הוא גם אב רחום. כיום אני ניגש לפניו ביראה: אבא, במחילה ממך...

"מאז ועד היום… שבח והודיה לך! ברוך משנה העיתים!".