אם החטוף: "הכנסנו ספר תורה להחזרת נועה ואבינתן. איתה כבר אפשר לסעוד"

כבר יותר משמונה חודשים ממתינה דיצה אור לבנה החטוף, אבינתן. היא נמצאת בביתה בשילה, אבל נוסעת מדי פעם לכיוון רחוב בגין בתל אביב. את הערבים היא מעבירה מחוץ לקריה, אוחזת בתמונתו של אבינתן ומבקשת ממקבלי ההחלטות להגביר את הלחץ הצבאי לשחרורו.

אבינתן אור, 30, הוא הבן השני מבין שבעה אחים, שגדל ביישוב שילה. לפני שנתיים החליט לעבור לתל אביב, לאחר שסיים את הלימודים, שם הכיר את נועה ארגמני, שנחטפה איתו ובינתיים חזרה הביתה במבצע חילוץ מורכב.

דיצה, יחד עם בעלה ומשפחות נוספות, הקימה את פורום "תקווה" שמטרתו להוביל לעסקה. בראיון לחדשות 12 היא מספרת כי "סביב פסח פתאום קלטנו שזה לא הולך לשום מקום - שאין התקדמות, אנחנו תקועים. בעצם הגענו למסקנה שאין מי שיוביל את המצב קדימה".

"המלחמה ממילא מפסיקה, יש מבצעים נקודתיים. אין החלטה להכריע, אז אם אתה לא נלחם ממילא, ואם אתה לא הולך לנצח - אז תעשה עסקה שתחזיר את כולם הביתה ונראה איך נחיה פה אחר כך", היא מוסיפה בכאב. "לפחות שכולנו נהיה פה - בפנים, ביחד, בבית".

"כל הנושא הזה של הפעימות הוא שקר, כי בעצם מי שלא בפעימה הראשונה - בעיניי לא יחזור, הוא משלם את המחיר", היא סבורה. "אני שואלת - איזו אימא הייתה מוכנה לחתום על עסקה שאומרת שהבן שלה יישאר שם תמורת מי שיוצא הביתה?".

דיצה מספרת כי המשפחה ערכה הכנסת ספר תורה לכבוד אבינתן, בסופה נכתבו ברכות ואיחולים לשחרורה של נועה. "איתה כבר אפשר לסעוד", מספרת דיצה. מתברר כי לאחר שחרורה, נועה התקשרה וביקשה להיפגש עם ההורים של אבינתן. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נפגשו.

"מההתחלה היא אמרה 'אני רוצה לספר לכם כל מה שאני יודעת. תשאלו ואל תפחדו'. היא באמת דיברה וסיפרה המון", משחזרת דיצה. "כולנו רצינו לשמוע עוד על אבינתן. קיווינו שהיא יודעת עליו יותר, והיא קיוותה שאנחנו נספר לה דברים שהמודיעין אמר לנו או שלמדנו במשך החודשים - אך בנקודה הזאת כולנו התאכזבנו. הסתבר שברגע שחטפו אותם, כמו בסרטון שכולם מכירים - תוך רגעים ספורים נהיה ביניהם פער גדול, בגלל שנועה הייתה על אופנוע ואבינתן הובל לעזה ברגל. היא לא ראתה אותו בכל מקום שהיא הגיעה אליו - היא שאלה אם מישהו ראה אותו או יודע מה איתו, אבל אף אחד לא אמר לה כלום.

"שמחנו מאוד להכיר אותה. זה היה חיבוק מאוד חם ועמוק שנאמר בו כל כך הרבה - כמה אנחנו דואגות לו, כמה אנחנו מתגעגעות אליו. כמה הוא חסר לנו וכמה אי אפשר לישון בלילה. התפקיד לא משנה - פשוט הרגשנו אותו דבר. יש ימים שאני לא מעזה להרים את העיניים שלי לאבינתן ומתביישת שכל כך הרבה זמן הוא עוד שם. אני רוצה שהוא ידע שאין שנייה שאנחנו לא איתו ומחפשים כל דרך שבה אפשר להחזיר אותו".