חופת הטלית והמרוץ המסורתי: איך חוגגים חתונות בלוב?

בדורנו, זכינו לקיבוץ גלויות. אנחנו בדרך כלל זוכרים עדיין את המוצא, מאיזו עדה הגענו, אבל בחיים הכל מתערבב. לא רבים שומרים על המנהגים הקדומים שהיו חשובים כל כך לאבותינו. היום נתעכב על מנהגי קהילת לוב, בחתונות ובשמחות.

חתונות היו מתקיימות בלוב רק ביום רביעי. ביום שלישי בערב היו מביאים את הכלה מבית אביה לבית הורי החתן בהילולא ובשירים. בהגיע הכלה לפתח הבית, היה עולה החתן על הגג, וזורק לתוך הבית כד מלא מים. הכד היה נשבר, המים נשפכים, הכלה צועדת עליהם בדרכה אל החדר, והנשים שרות: "יא חתן כצצר לעבאר..." (החתן, שבור הכד).

אחרי שבע הברכות שוברים את הכוס שממנה שתו החתן והכלה, בעוד היא כמעט מלאה יין; היא נשברת על-ידי החתן, והיין נשפך על הארץ.

בקהילת מסלאתה נהוג שהחתן לוקח את הכוס, אחרי ששתו הוא והכלה ממנה, ומוזג את יינה לכוס ריקה שהרב מחזיק באותה שעה. הרב שופך בחזרה לכוס החתן, והחתן לכוס הרב, וחוזר חלילה עשרות פעמים, כשהקהל הנוכח מלהיב את שני הצדדים במחיאות כפים ובקריאות עידוד משולהבות. תוך כדי הרקות אלה נשפך היין, והשמחה רבה.

טעם כל המנהגים האלו להרבות שמחה, ולסימן ברכה – יין שנשפך על הרצפה הוא סימן ברכה.

אבי החתן או אחד מקרוביו (במקרה שהאב אינו נמצא) מלביש את החתן בטלית מצויצת. החתן לוקח את קצה הטלית ושם אותו על ראש כלתו. פרישת כנף הבגד על ראש האישה הוא סמל לנישואין: "ופרשת כנפך על אמתך" (רות ג', ט'). בני הזוג נשארים מכוסים בטלית אחת עד תום שבע הברכות. המנהג להעמיד את החתן והכלה תחת חופה המוחזקת בידי אנשים אינו נהוג אצל יהודי לוב.

בקהילות העתיקות של ערי השדה, ובמיוחד בקהילת מסלאתה, הייתה קבוצה של בחורים הנקראים שושבינין (שוואש) מלווה את החתן בכל שבעת ימי המשתה שלפני החופה, ואתו הם הולכים בכל מקום שהוא הולך אליו, וכך עושה קבוצה של בחורות עם הכלה. קרובים וידידים מזמינים את החתן והכלה לארוחה, יחד עם השושבינין, כך שבמשך שבעת הימים עוברות הקבוצות מבית אל בית, לפי ההזמנות.

בחגיגה שעושים בבית החתן בערב שלפני החופה, מנדב כל אחד סכום כסף לפי יכולתו. סכום ניכר נאסף באותו ערב בדרך זו, והוא נמסר לחתן ומשמש להוצאות חתונתם. בדרך כלל, גם נשאר לו סכום לא מבוטל לאחר החתונה. כל התרומות – כולל הארוחות – נרשמות בפנקס המשפחתי המיוחד לכך, ובבוא הזדמנות שמחה בבית התורמים (ברית מילה, בר-מצוה או חתונה) חייב החתן להחזיר לכל אחד מהם כפי ערך התרומה שתרמו לו. במקרה של השתמטות מצד החתן מקבל התרומות, יכול התורם לתבוע אותו לדין תורה, המכריח אותו לשלם מה שקיבל.

בליל שבת שאחרי החופה (שקוראים לה "שבת 'ואברהם זקן'" על שם הקריאה המיוחדת בתורה), באים לבית החתן אחר תפילת ערבית (או מתפללים אצלו בבית) ומברכים שם שבע ברכות, כשהחתן והכלה עומדים כמו ביום הכניסה לחופה. ככה עושים גם למחרת אחר תפילת שחרית, אלא שביום נותנים לפני הקהל כיבוד קל, משקאות וממתקים.

בתפילת שחרית מוציאים לכבוד החתן בבית-הכנסת ספר תורה נוסף. אחרי שמעלים כמה מקרוביו "לכבוד החתן", הוא עולה לתורה בספר זה וקוראים בפרשת חיי שרה שבעה פסוקים, מהפסוק "ואברהם זקן" עד "ולקחת אישה לבני משם". החזן קורא פסוק ראשון, ואחד מהקהל, בעל קול נעים, קורא את התרגום (אונקלוס) שלו, וכך נוהגים לגבי יתר הפסוקים. את תרגום הפסוק האחרון קוראים לאחר הברכה האחרונה על התורה, כדי שלא לעשות הפסק בין הקריאה לברכה. כאשר חוזר החתן למקומו, שרים: "לך לשלום במקומך, ירצה הא-לוהים את מעשיך, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך".  

מנהג מיוחד במינו נהוג אצל יהודי הג'בל (חבל ההר). בחג הסוכות, ביום טוב שני של גלויות, מתכנסים כל החתנים שנכנסו לחופה בערב החג, הם ושושביניהם וקהל רב, על-יד באר מים (וכשעברו בני קהילה זו לעיר זוארה, היו מתכנסים על חוף הים), ומקיימים מרוץ החתנים הנקרא בפי כולם "מרוץ והוא כחתן". החתנים רצים במלוא כוחם שעה ארוכה לקול צהלתם, מחיאות כפיהם ושמחתם של כל הנוכחים. לאחר מכן חוזרים הביתה בתהלוכה, שרים שירים מיוחדים לכבוד החתן ושם עושים מסיבה לכבוד המאורע. זקני העדה מסתמכים על הפסוק: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח", ומזה שם המרוץ "והוא כחתן".