לשחרר בכל מחיר? כשסינוואר קורא את המפה טוב יותר מהפרשנים הישראליים

"אי שפיות", אמר פעם המדען היהודי המפורסם אלברט אינשטיין, "הוא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה אחרת". אם לא שמעתם מעולם על אנשים שחוזרים על טעויותיהם ולא מבינים שעשו טעות – תחשבו שוב. בימים אלו מוצפת מדינת ישראל בקריאה הזו בדיוק – לעשות שוב את מה ששילמנו עליו בעבר הלא רחוק מחיר כבד ונורא.

אחד מהרגעים שנצרבו בציבוריות הישראלית לעד הוא הרגע שבו גלעד שליט ניצב בפתח המסוק הצה"לי, ידו על מצחו בהצדעה, מאחוריו אנשי צוות המסוק ובכירים נרגשים שליוו אותו בדרכו חזרה לישראל, ומולו ראש הממשלה בנימין נתניהו. מדינה שלמה עצרה את נשימתה ועקבה אחרי כל תזוזה של שליט, שהפך ל"ילד של כולם" במהלך חמש שנותיו בשבי חמאס בעזה.

ברגעים הראשונים שלאחר חטיפתו של שליט מגבול הרצועה, נתניהו, ראש האופוזיציה דאז, דווקא היה נחרץ. הוא הבהיר מעל כל במה: "עלינו להחזיר את החייל ללא ויתורים ועסקאות עם הטרור, שכן במקרה כזה יהיו עוד חטיפות". אלא שכאשר נתניהו עצמו נבחר לראשות הממשלה עמדתו השתנתה, והוא בחר לשחרר את שליט בתמורה למחיר הכבד ששילמה ישראל אי פעם: 1,027 מחבלים עבור חייל אחד.

גם אז, כמו היום, מאחורי שחרור המחבלים הסיטונאי והכניעה לדרישות האויב ניצבו מערכת הביטחון, כלי התקשורת, הפרשנים והמומחים, שכמעט כולם דיברו באותו טון, תמכו ועודדו את העסקה בהתלהבות. הטיעון היה פשוט וקל לעיכול: לחמאס הרי יש ממילא עשרות אלפי מחבלים ברצועת עזה, ואלף ויותר אסירים ביטחוניים שיצטרפו אליהם לא יעלו ולא יורידו. עוד לפני שנפריך את הטיעון הזה – ומה עם זריקת העידוד לטרור? ומה עם ההבנה של מחבלים פעילים, שמאסר בכלא הישראלי הוא לזמן קצוב בלבד?

בעיצומו של חול המועד סוכות תשע"ב הוגשם, כאמור, החלום ושליט חזר לישראל. העם כולו התאחד בשמחה מאחורי החייל המשוחרר, ששב לביתו כחוש אבל חי ובריא. המתנגדים המעטים לעסקה נמחצו, מטפורית, בידי ההמון. בין לבין, הוחזרו לרצועה באוטובוסים מאות רבות של מחבלים. זה כמובן סוקר הרבה פחות. אחד מהמשוחררים הללו, יחיא סינוואר, הסתמן כבר אז כמנהיג. הוא היה בכיר המשוחררים בהסכם, כריזמטי ואכזרי במיוחד, ש'רק' רצח ערבים משתפי פעולה עם ישראל, כפי שטענו הגורמים שתמכו בשחרורו.

מי ששילמו ראשונים מחיר כבד בעקבות העסקה היו מאות משפחות ישראליות נפגעי טרור, שקיבלו את ההודעה הקשה על כך שהמחבלים שרצחו את יקיריהן משתחררים מהכלא מבלי שריצו את מלוא עונשם. משפחות רבות אחרות עדיין לא ידעו שהן יהיו הקורבנות העתידיים של העסקה הזו.

כשנתיים וחצי לאחר מכן נרצח ניצב משנה ברוך מזרחי הי"ד בפיגוע ירי. זיאד עווד, המחבל שביצע את הפיגוע, שוחרר במסגרת עסקת שליט. הוא נשלח שוב לכלא, בתקווה להשתחרר שוב בעסקה הבאה. במהלך השנים גבה הטרור קורבנות נוספים, בהם: דני גונן, מלאכי רוזנפלד, הרב מיכאל מרק, החיילים סמל יוסף כהן וסמ"ר יובל מור יוסף, הנערים יעקב נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואיל יפרח, הי"ד. והרשימה עוד ארוכה. למעשה, כמחצית (!) מהמחבלים שהשתחררו שבו לעסוק בטרור.

 

לא למדנו

מדינת ישראל הייתה אמורה, לכאורה, להבין את מחירה הצפוי של עסקת שליט עוד לפני הוצאתה לפועל. בעסקת ג'יבריל, כ-25 שנה קודם לכן, שוחררו 1,151 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל בתמורה להשבתם של שלושה חיילי צה"ל שנפלו בשבי במהלך מלחמת לבנון הראשונה: חזי שי, נסים סאלם ויוסף גרוף.

"עסקה זו רוקנה כמעט את בתי הכלא מאסירים ביטחוניים ושלחה בחזרה לתוך השטחים מאות פעילים מאומנים ובעלי הכרה", כתבו על עסקת ג'יבריל העיתונאים זאב שיף ואהוד יערי. דוד חכם, מי שנטל חלק בכיר במנהל האזרחי ברצועת עזה בימים של טרום האינתיפאדה הראשונה, אמר לכותב השורות כי למשוחררים היה חלק משמעותי בהצתת האינתיפאדה. ההערכה המקובלת בישראל מסכימה עם עמדה זו. באינתיפאדה הראשונה, שפרצה שנתיים לאחר העסקה, נרצחו 164 ישראלים.

עסקת שליט, שבוצעה כאמור בעידוד התקשורת ובתמיכה אדירה של הציבור, הוכיחה שישראל לא למדה דבר. לימין כבר אז היה ברור ש'אחריה המבול'. והוא הגיע. במסגרת 'מבול אל-אקצא' שהוביל משוחרר שליט, יחיא סינוואר, יחד עם מחבלים משוחררים נוספים, הוא קיים אחת לאחת את מה שהבטיח לחוקריו והורה לחמאס לפשוט על ערי ישראל.

למרבה הכאב, אותו סינוואר ממשיך להתעקש גם היום על החזקת החטופים ברצועה. הוא הרי ראה מקרוב את הערך שיש בישראל לכל חטוף וחטוף, ולכן הוא מאמין שעם עוד קצת מאמץ הוא יוכל לדרוש ככל העולה על רוחו בתמורה להשבתם. הפרשנים באולפנים מסייעים לו בכך, גם אם מהסיבות ההפוכות.

לצד זאת, המחיר הנוכחי שדורש סינוואר גבוה בהרבה והוא עלול להותיר את ישראל לעשרות שנים קדימה מול ארגון טרור רצחני, שכבר רצח יהודים רבים ויבקש לרצוח עוד בעתיד חלילה. ההבטחות של תומכי העסקה, כאז גם היום – אין מאחוריהן דבר. אם אז הטענה הייתה שמדובר "רק" בכאלף מחבלים שישתלבו במערך הקיים ממילא של חמאס, היום הטענה היא שישראל תמיד תוכל להשמיד את ארגון הטרור. ברור לכל כי אין לטענה זו כיסוי. די אם נתבונן בעיניים מפוכחות ביחס הבינלאומי למלחמה הנוכחית, למרות הטבח הקשה שבגללו היא פרצה; די אם ניזכר בהבטחות שניתנו אחרי הנסיגה מדרום לבנון וה"התנתקות" מגוש קטיף, שלא קוימו מעולם.

ולסיום, מסר עבור בכירים לשעבר במערכת הביטחון, וגם אלו שעודם מכהנים, המביעים תמיכה עיוורת בעסקה מופקרת בסגנון 'כולם תמורת כולם', או 'עצירת המלחמה תמורת השבויים': האם לא אתם אלו שאמרתם עד לפני פחות משנה שחמאס בכלל מורתע, ושעל ישראל 'לפנק' אותו בתופינים כדי להשקיט אותו?

וכבר אמרו חז"ל: "אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן". את הסיבה לכך ניתן למצוא במחירים המדממים ששילמה מדינת ישראל לאורך השנים.