"המרפאה שלי הפכה למוקד טרור של החמאס": הרופא של גוש קטיף לא שוכח ולא סולח

בשביל להשיג את פרופ' סודי נמיר, הייתי צריך להקיץ בשעות לא שעות, לשלוח אליו הודעה בשעת בוקר מוקדמת בה אנשים עוד עסוקים בהורדת קורי השינה מעל עיניהם, ולהמתין בדריכות במשך שעות ארוכות לצלצול חוזר. נמיר, הרופא המפורסם של גוש קטיף, משרת מזה חודשים ארוכים במילואים. כמי שחווה את הטראומה של פינוי הגוש, יש לו תוכניות וחלומות כיצד לפרק את רצועת עזה לגורמים ולהחזיר אליה את ההתיישבות היהודית, אבל בימים אלו הוא עסוק בעיקר בהצלת חייהם של לוחמים שנפצעים במהלך הקרבות ברצועה.

נמיר, 65, לשעבר תושב נווה דקלים, אינו חוסך ביקורת בהתייחסו להחלטתה של ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון להוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות ולפנות את גוש קטיף ממתיישביו היהודים. "גוש קטיף היה המקום האידיאלי לשלב בו את תורת ישראל וארץ ישראל", הוא אומר בגעגוע. "אבל לצערנו מדינת ישראל החליטה על פינוי חבל עזה, החלטה אווילית שגרמה לטרור להשתולל. את התוצאות ההרסניות ראינו במלחמה האחרונה".

"המראות הקשים עדיין לא עזבו אותי"

היכן קיבלת את הידיעה על תחילת המלחמה?

"באותה שבת התארחתי ביישוב עלי זהב שבשומרון", חוזר נמיר אל יום פרוץ המלחמה בשמחת תורה. "התפללתי בנץ, ובדרך חזור הביתה ראיתי תושבים שנכנסים לרכבים במהירות. תושבי היישוב ברובם שומרי תורה ומצוות וכמובן אינם נוסעים בשבת, והתחלתי להבין שככל הנראה קרה משהו נורא".

נמיר מיהר לחזור לביתו. הוא הדליק את הטלפון, וקיבל פקודת התייצבות מיידית בבסיס עוצבת חִצֵי האש (חטיבה 551), המורכבת מלוחמי קומנדו במילואים. "מיד כאשר הגענו לבסיס בצומת ביל"ו, ביצענו את כל שלבי ההצטיידות, ועם צאת השבת הועלינו על האמרים וירדנו לדרום. יחידות הרפואה שירדו לפנינו הספיקו לטפל כבר ברוב הפצועים, ואנו שילבנו כוחות והמשכנו בטיפול".

נמיר מספר כי למרות המראות המזעזעים, אל הזוועות הקשות יותר הוא נחשף דווקא למחרת בבוקר. "זה היה יום חם מאוד, והמח"ט פנה אלינו וביקש את הסיוע שלנו בפינוי גופות החללים. הוא הדגיש שזה אומנם לא התפקיד שלנו, אולם אין מי שיעשה זאת במקומנו. לאורך כל הכביש המוביל משדרות לעזה היו זרוקות גופות, חלקן שרופות לחלוטין. התחלנו במשימה הקשה של פינוי הגופות תחת אש, כאשר מעלינו ירי רקטות ללא הפסקה, וסביבנו שאריות של מחבלים שארבו לנו בשולי הכביש".

"הלב שלי נקרע למראה גופות שהיו מחוללות בצורה קשה מאוד. המראות הקשים שראיתי בלתי ניתנים לתיאור. עבר עלינו יום מסויט מאוד. לקראת הלילה הגיע אל הבסיס קצין בריאות הנפש, במטרה לחזק את המורל".

אלו מראות שוודאי לא עזבו אותך עדיין.

"נכון. לא אשכח איך באחד התמרונים האחרונים ברצועה נכנסתי לבית בחאן יונס, וראיתי באקראי ספר אטלס רפואי עם תמונה של גולגולת על השער שלו. למרות שראיתי לא מעט גולגולות אמיתיות במהלך הלחימה, דווקא התמונה הזו גרמה לי להלם נפשי. הבנתי שזו תוצאה של כל המראות הקשים ממשימת פינוי הגופות שעדיין לא עזבו אותי, וככל הנראה מתפרצים אצלי לאט לאט".

זו באמת טראומה עבורך, כי אתה לא איש זק"א למשל שמורגל במראות קשים שכאלו. כיצד הצלחת להתמודד?

"האמת שלצערי זו לא הפעם הראשונה בה ראיתי והחזקתי גופות. הפעם הראשונה הייתה כאשר חוליית מחבלים ארבה ליהודים בכביש גוף קטיף, וירתה מטווח אפס על הקדושות טלי חטואל וארבע בנותיה הי"ד. עברתי בכביש כמה דקות קודם לכן, ולאחר הפיגוע חזרתי כדי לחלץ את הגופות שלהן מהרכב".

"עמדתי על הגג וזלגו לי דמעות"

במהלך הפעילות של חטיבה 551 ברצועה, הגיע נמיר עם הלוחמים לאזור בו שכן נווה דקלים. הוא גילה, כי במקום בו עמדה ישיבת ההסדר ביישוב נבנה בית חולים ערבי הכולל חדרי ניתוח, חדרי לידה, ואפילו מחלקה גריאטרית.

"צמוד לשכונה בה התגוררנו עמד בניין רב קומות, ויחד עם יחידת גבעתי, אותה ליוויתי, טיהרנו את המבנה", מוסר נמיר עדות מתוך הקרב. "כמה רגעים לאחר מכן טיפסתי על הגג, ולא האמנתי להיקף ההרס. הערבים העלימו לגמרי את כל שכונת המגורים, ובנו לעצמם תשתיות מגורים מרווחות לאורך כל האזור".

הפתעה נוספת חיכתה לנמיר מעבר לפינה, כאשר מצא את עצמו דומע מול המרפאה האישית שלו שהפכה לאוניברסיטה ערבית. "האוניברסיטאות של הערבים הן בעצם מוקדי הטרור של חמאס", הוא אומר בכאב. "מתפתחים בהם דורות חדשים של מחבלים, הגדלים על חינוך אידיאלי למעשי טרור ופיגועים".

לגלות שהמרפאה שלך הפכה למוקד טרור, זהו רגע לא פשוט. מה היו התחושות שלך?

"עמדתי על אחד הגגות ממול, השקפתי על האוניברסיטה הערבית, והייתי מתוסכל מההחלטה הצבאית שלא לכבוש את המתחם. מרחוק ראיתי ערבים שהסתובבו וטיילו להם בהנאה, וזה תסכל אותי מאוד", הוא ממשיך לשתף בכאב. "אולם הפיס, בו שיחקתי כדורסל כאשר התגוררתי במקום, מאוכלס כעת על ידי ערבים. ניסיתי לנחם את עצמי, אמרתי שאני מקווה כי בעקבות כל האובדן והכאב שעבר על עם ישראל, עוד נשוב ליישב את אותם מקומות, ואולי בכך נכפר על החטא החמור של הפקרת ארץ ישראל.

"מלבד כך שזהו חטא חמור", הוא מוסיף, "כל אזרח יודע שיש חוק שנקרא חוק זכויות האדם, ולפיו כל אדם רשאי לגור בביתו מבלי שאף אחד יוכל לפנות אותו ממנו. מה שעשו לנו בתוכנית ההתנתקות היה ההיפך הגמור. הביאו גדודי חיילים שהקיפו את הבית שלנו, כיוון שהתנגדנו לפינוי בשארית כוחותינו. עשינו כל מה שהיה אפשר לעשות, מלבד הפעלת אלימות נגד החיילים".

לדברי נמיר, הפקת הלקחים מתוכנית ההתנקות צריכה להיות, בין היתר, במישור של מערכת המשפט והתקשורת: "מערכת המשפט ההרסנית והתקשורת הרקובה ממשיכות להחליש כל הנהגה הטובה ליהודים ולמדינת ישראל, והשאלה כמה השקר הזה יכול להימשך. התיקון שלנו הוא להחליף את מערכת המשפט במנהיגים שיקבלו החלטות הטובות למדינה שלנו, בלי להתחשב במדינות העולם.

"תיקון מערכות המשפט והתקשורת זהו רק לקח אחד מתוך כל הלקחים שעלינו להפיק", הוא מדגיש. "הלקח העיקרי ביותר הוא לחזור ליישב את חבל עזה והנגב, וכמובן גם את הצפון. כיהודים מאמינים אנו בטוחים בוודאות שכל זה לא היה קורה ללא רצונו של הקב"ה, ובוודאי שבעקבות כך הגאולה מתקרבת. אבל מבחינת ההשתדלות שלנו – הפקרנו את ארץ ישראל, ועדיין לא תיקנו את החטא שלנו".

"לא רציתי לפספס את ההזדמנות"

את הריאיון עם פרופ' נמיר אנו עורכים בין הפעילויות הצבאיות הקדחתניות. בתפקידו כרופא חירום צבאי, הוא השתתף בתמרונים הקרקעיים של צה"ל בתוך רצועת עזה, והציל את חייהם של לוחמים רבים. כשאני מנסה לבדוק איתו מהיכן הכוחות להשתתף בלחימה קשה ומתישה בגילו המבוגר יחסית, הוא תולה זאת קודם כל באמונה בקב"ה. "זוהי אכן מלחמה קשה, בה אנו נחשפים לעיתים קרובות למראות קשים אשר דורשים אמונה חזקה מאוד כדי להצליח להתמודד איתם", הוא אומר. "בנוסף, כוח הרצון להיות שותף בהגנה על המולדת מנצח את כל הקשיים והמכשולים.

"עם פרוץ המלחמה, הרגשתי חובה עמוקה לנצל את ההזדמנות ולקחת חלק בזכות להילחם על המולדת שלנו", הוא משתף לסיום. "לא הייתי מסוגל לפספס את ההזדמנות להילחם למען הארץ שלנו, ומתוך התחושה הזו יצאתי למלחמה".