הקב"ה הבטיח לנו את הארץ, אז למה לשלוח מרגלים?

השבוע קראתי בפרשה את סיפור המרגלים, ועלתה לי שאלה: אם הקב"ה הבטיח לנו את ארץ-ישראל, מדוע היה צורך לשלוח מרגלים לתור את הארץ, ולא די היה בהבטחה האלוקית?

הסיפור מתחיל כשמשה ממנה מרגלים לתור את הארץ טרם יכבשו אותה, לבחון את טיב הארץ ואת חוזק העם. המרגלים חוזרים כשבפיהם בשורות לא טובות: "ארץ אוכלת יושביה", ומסיקים: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו"... (כוונתם שהאויב חזק מה').

העם שומע את המרגלים, ופורץ במרד. לא ניתן לשכנע אותם שהארץ טובה ושיש לבטוח בה'.

הקב"ה כועס על העם. משה מתפלל שיסלח להם, וה' מקבל את תפילתו ואומר "סלחתי כדבריך", אך גוזר על עם ישראל נדודים במדבר, ואי כניסת הדור לארץ.

אם כן, דעתם האישית של המרגלים בלבלה את העם, ולא ברור, כאמור, מדוע היה צריך לשלוח אותם מלכתחילה, במקום להסתפק בהבטחה האלוקית ופשוט לכבוש את הארץ?

סיפור המרגלים נושא מסר לחייו של כל אחד מאיתנו.

ראשית, יהודי עלול לחשוב שאם הקב"ה ציווה לקיים מצווה, עליו להפסיק לחשוב ולבחון את המציאות הטבעית. אך בפועל, על היהודי להתבונן בתוכן המצווה, ולחפש את הדרך הטובה ביותר לקיים אותה. משה שלח מרגלים כדי למצוא את הדרך הטבעית והיעילה לכבוש את הארץ.

מצד שני, אסור ליהודי לסטות מציווי ה'. טעותם של המרגלים הייתה, שחשבו שעצם שליחתם לבחון את הדרך לכבוש את הארץ, נתנה להם גם סמכות להחליט אם להיכנס לארץ. בכך פעלו נגד רצון ה', שכן אם הקב"ה הטיל עליהם שליחות לכבוש את הארץ, ודאי שבכוחם לבצעה, ואם יהיה צורך בנס – יתרחש נס.

וזהו המסר עבורנו: אם הקב"ה מטיל עלינו שליחות כלשהי – ברור שנוכל לקיימה, אנו רק צריכים לחפש את הדרך הטובה ביותר להשלים את המשימה. יחד עם זאת, צריך להיות לנו ברור, שגם אם יעמדו בדרכנו קשיים, ודאי שנתגבר עליהם.

ואיך כל זה קשור אלינו?

ובכן, כשמתחילים ויכוחים מה יש לעשות בשטחי הארץ ביום שלאחר המלחמה – מוטב שלא ניתן את דעתנו האישית, אלא נעשה את רצון השם בפשטות, נילחם על ארצנו ונשחרר אותה.

שבת שלום.