פרשת שלח: הכאב אולי אמיתי, אבל מה שגורם לו הוא רק הדמיון

א. הפסיכולוגיה החיובית דוגלת במשפט: "תחשוב טוב יהיה טוב". חיזוק מעשי לכך ניתן למצוא במה שמכונה "אפקט הפלצבו", אשר מגיע מעולם הרפואה, ותרגומו לעברית: "אין-בו". משמעותו – כי כאשר אדם קיבל תרופה שהוא מאמין כי יש ביכולתה להבריאו, הגם שלמעשה ה"תרופה" ריקה מתוכן ומכילה סוכר או תמיסת מלח בלבד (לשם הדוגמא), במקרים לא מבוטלים האדם אכן מבריא. האמונה של האדם ביכולתה של התרופה מסייעת לרפואתו. קל וחומר כאשר מדובר בתרופה אמיתית. המחשבה הטובה מקדמת מציאות ברוכה.

ב. "כשם שהאמונה נובעת לא רק מכוח פנימי, אלא גם מעניקה תוספת כוח, כך גם הספק נובע לא רק מכישלון, אלא גם מייצר עוד ועוד כישלונות", כך כתב הפסיכיאטר ומייסד הלוגותרפיה, ניצול השואה ויקטור פראנקל. לא מזמן קיבלנו המחשה לכוחה הרעיל של המחשבה השלילית. בתקופת הקורונה, כאשר שמענו כי מישהו שנכח בקרבתנו נדבק, פעמים רבות התחלנו לחוש בעצמנו את התסמינים של המגיפה: מיחושים, סחרחורת, העדר טעם וריח. ואכן, אל מול אפקט הפלצבו, ישנו אפקט הפוך – "נוצבו". ההגדרה שלו, ע"פ בית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד היא כדלקמן: "התרופה יכולה להיות תרופת דמה, אך תופעות הלוואי שהאדם יפתח יהיו ממשיות". כלומר, כאשר מטופל מקבל תרופה, אשר למעשה היא ריקה מתוכן, ומספרים לו שיש לה תופעות לוואי מסוימות, במקרים רבים, למרות שמדובר בגלולת דמה, המטופל יפתח תופעות לוואי כאילו בלע את התרופה האמיתית. המסר ברור: כאשר הציפיות נטולות תקווה, זה עלול לגרור וליצור מציאות ממשית של תופעות לוואי שליליות.

ג. בפרשת "שלח לך", נשלחים שניים-עשר מרגלים לתור את ארץ כנען: "כולם אנשים ראשי בני ישראל". הם נשלחים לבצע משימה. המנדט שהם קיבלו היה ממוקד: "וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יושב בה: הטובה היא אם רעה...". בספר דברים, בנאומו של משה רבנו, מוזכר חטא המרגלים בשנית, ומתוארת המשימה באופן יחסית דומה: "ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה". כלומר: המרגלים מתבקשים למסור מידע אודות הארץ ואודות הדרך העדיפה לעלות אליה.

ד. כאשר שבים המרגלים, הם אומנם מספרים ומעידים כי "באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא". אך באותה נשימה, למעט כלב ויהושע, הם גם קובעים: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו. ויוציאו דיבת הארץ..., ארץ אוכלת יושביה". המרגלים חרגו מסמכותם ונכשלו: במקום לבצע את המשימה שהוטלה עליהם – איסוף מודיעין בלבד, הם בחרו, מאינטרסים שונים, גם להיות האנליסטים שמנתחים את הממצאים. וכלשון הרבי מלובאוויטש: "ונקודת טעותם שהוסיפו מסקנה, 'לא נוכל לעלות': משה רבנו לא שאל מלכתחילה לדעתם אם אפשר לכבוש את ארץ ישראל אם לאו. הוא שלח אותם רק על מנת לברר כיצד נוח יותר לכבושה... נמצא שאמירתם אינה רק הוספה על השליחות, אלא יתר על כן – היא היפך השליחות". דברים דומים כתב רבי יצחק עראמה: "הוציאו עצמם מכלל מרגלים, ונכנסו בכלל יועצים". התוצאה של פרשנותם את הנתונים יצרה דמורליזציה ופגעה אנושות ברוח העם.

ה. גם אם המסקנה של עשרת המרגלים הייתה חסרת ביסוס, היא פעלה את פעולתה. אם נשווה את הדברים לאפקט הנוצבו, נראה כי התסמינים לא איחרו לבוא: "ותישא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. וילינו על משה ועל אהרון כל בני ישראל ויאמרו אליהם כל העדה: לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לא מתנו. ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב..., נתנה ראש ונשובה מצרימה". אותם התסמינים של בכי וייאוש, שהם תוצאה של גלולת התבוסתנות שהנחילו עשרת המרגלים, הוגדרו במסכת תענית בתור "בכייה של חינם". וכפי שנאמר שם: "אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות". כמה קשה לשמוע זאת בדיעבד – "בכיה של חינם". התסמינים של הכאב, כמו באפקט הנוצבו, אולי היו אמיתיים, אך הם לא נסובו על מציאות ממשית, להפך. הם היו לחינם, או, אם להשתמש בביטוי עכשווי: הם היו תוצאה של הנדסת תודעה כוזבת, והובילו לתוצאות הרסניות.

ו. עשרת המרגלים לא היו רק בגדר בעלי "הערכה זהירה" או רואי שחורות. חטאם אינו מסתכם בעצם הפרספקטיבה הפסימית, אלא בעובדה שהם קבעו מהי המציאות על פי אותה פרספקטיבה, או במושג אקטואלי – על פי אותה קונספציה. למרות שהם ידעו כי "נמוגו כל יושבי כנען", הם בחרו לפרש את העובדות בהתאם להלך נפשם, וחמור מכך, הם זרעו תחושת כישלון, פחד וחוסר ביטחון לאומי. הם לא נתנו לעובדות לבלבל אותם. הם לא השאירו אופציה לפרשנות אחרת מלבד דעתם. ויתרה מכך – הם לא השאירו מקום לאופטימיות ולניצחון הטוב. "האופטימיסטים מצליחים בעולמנו, לא מפני שהם צודקים תמיד, אלא מפני שהם חיוביים", כך כתב הפרופסור לכלכלה היהודי-אמריקאי דיויד לנדס: "גם כשהם טועים הם חיוביים, ודרכם היא דרך ההישג, התיקון, ההשתפרות וההצלחה. אופטימיזם מושכל ופקוח עיניים משתלם. פסימיזם יכול להציע, לכל היותר, את הנחמה הריקה שבהיות צודק". בסופו של דבר, גם אם לאחר תלאות רבות, דווקא האופטימיות מלאת האמונה של יהושע בן נון וכלב בן יפונה היא שניצחה: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה..., טובה הארץ מאד מאד".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.