סיון רהב מאיר: מתנת יום הולדת של סמ"ר דביר רסלר הי"ד

שלום סיון, שמי רווית, אמא של סמ"ר דביר רסלר, שנפל בקרב בשמחת תורה. י"ז בסיוון הוא יום הולדתו. חשבנו איך לחגוג לו, והחלטנו להתמקד במה שאפיין את דביר יותר מכל: כיבוד הורים.

"דביר היה איתנו בקשר חם, עם שיחות טובות וקרובות. הוא תמיד עזר בבית והראה לנו אהבה. חשבנו שידענו עליו הכל, אבל עכשיו חברים שלו מספרים לנו דברים מרגשים וחדשים.

"אנחנו בית דתי. דביר הלך בלי כיפה. כשחברים היו מציעים לו לצאת איתם בשבת לבלות, הוא אמר: 'אני לא יוצא, אני יודע שזה יצער את אמא שלי'. הם ניסו לשכנע: 'כולם יוצאים, אמא שלך לא תדע' אבל הוא ענה: 'גם אם היא לא תדע, אני לא פוגע בהורים'.

"בשבת אחת למשל, דביר עמד מול כל החבר'ה לפני נסיעה לכנרת בשבת בבוקר, ואמר: 'אני לא נוסע, אני מכבד את ההורים שלי'. הוא עמד בלחץ החברתי הזה, והוא נשאר מנהיג ומקובל. החברים שלו אומרים לנו כעת: 'הייתם הדבר הכי חשוב לו'.

"אנחנו מזמינים כל אחד שקורא את המילים האלה לחשוב לרגע על המצווה הזו ולעשות משהו למען ההורים שלו. תחשבו מה יכול לשמח אותם, אפילו משהו קטן: לשלוח זר פרחים, להכין קפה, להזמין לארוחה משותפת, או סתם לשלוח הודעת ווטסאפ יפה.

"אז ביום שבו דביר נשלח למלא את שליחותו בעולם הזה, יום הולדתו, אנחנו ההורים שלו מבקשים לתת לו מתנת יום הולדת, ומבקשים מהציבור להמשיך את שליחותו. בשורות טובות".

כשהמצב מבלבל – לאן פונים?

מה עושים מול ייאוש? בפרשת השבוע, שני מרגלים בלבד לא נסחפו אחרי הפסימיות: יהושע וכלב. עשרה מרגלים ראו את הארץ ונבהלו. היו בה ענקים, ודברים שעל פניו נראו מאיימים מאוד. הם התייאשו מהחלום וחשבו שזו טעות להגיע לארץ ישראל. רק שניים העזו להתנגד לחשיבה הזו, והכריזו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". היום אנחנו יודעים שהם צדקו. מאיפה הכוח להיות במיעוט ולהיות אופטימי? מהיכן שואבים עוצמה כזו, כמו יהושע וכלב? הפרשה שולחת אותנו לשני כיוונים של תפילה וחיבור: אל העבר ואל העתיד.

אל העבר – מסופר לנו שבמהלך הביקור בארץ רק אחד מהמרגלים, כלב, הלך לקברי האבות והאימהות שבמערת המכפלה. כלב התפלל על עצמו, וביקש שלא יקשיב להסתה של עשרת המרגלים, ולא יצטרף אל הרוב הסוחף. הוא ידע שאלוקים רוצה להכניס את העם לארץ וביקש להצליח לשמור על נאמנות ועצמאות רוחנית. בזמנים של משבר, הוא לא הסתכל על כותרות העיתון של אותו היום ועל מה יכתבו עליו שם, אלא על אברהם אבינו ושרה אימנו ומה הם יגידו עליו.

אל העתיד – המרגל השני שהיה במיעוט נקרא הושע. אבל משה רבנו הוסיף י' לשמו, הפך אותו ליהושע. רש״י מסביר שהוא גם התפלל עליו: שאלוקים יושיע אותו מעצת המרגלים. יש כוח לתפילה ולברכה כזו של צדיק. התפילה של משה התקיימה.

לא פעם תוקפים אותנו חוסר ודאות, בלבול, מבוכה. כשיש אתגרים כאלה בהווה, החיבור לעבר ולעתיד יכול לתת לנו פרופורציה וכוחות. הסיפור שלנו חזק ונצחי יותר ממה שנראה לפעמים.

להקים בתים

"שלום סיוון, אתמול הובא למנוחות רס"ל במיל' מלכיה גרוס בן ה-25 מהיישוב סוסיא. הכרתי אותו, וחשוב לי לכתוב על משהו שלא כל כך מדברים עליו: כמה הרצון להקים בית בער בו.

"הוא היה חוזר מהמילואים בצפון ליומיים-שלושה, ואז חילק את זמנו בין הבית, החברים וההתנדבות בעמותת 'זכרון מנחם', אבל מצא גם זמן לדייטים.

"גם אם זה היה כרוך בנסיעה לצד השני של הארץ מסוסיא, הוא עשה את זה בשמחה, מתוך ידיעה ברורה מה העיקר ומה הטפל בחיים. הוא חשב שזו המשימה שלו עכשיו, להקים בית ומשפחה. למרות הקושי והמורכבות של בניית ותחזוק קשר בתקופה כזאת (שהרי הוא הגיע הביתה מהצבא, יצא לפגישה ואז חזר לצפון לעוד שבועיים), מלכיה לא ויתר.

"לצערי הוא כבר לא יזכה לכך. אבל אני כותבת את הדברים כי דווקא בתקופה שבה בתים רבים נחרבים, או כבר לא יקומו, כל אחד מאיתנו יכול לעשות יותר.

"זו תקופה לא פשוטה לכולם, אבל אנחנו נוטים לשכוח את הרווקים, שלפעמים חווים את התקופה המתאתגרת הזו כשהם לבד. אז תרימו טלפון, תבדקו מה איתם ומה שלומם. וגם תסתכלו מסביב, קחו כמה דקות לחשוב על מי שאתם מכירים, תחשבו על רעיונות מתאימים, תשלחו הודעה ותציעו. מה יש להפסיד? ואם אין לכם רעיונות, פשוט תתפללו גם על זה.

"אני מצרפת פסוקי נחמה מספר ירמיהו, שמבטיח לנו שמתוך החורבן יגיע בניין של המון בתים: 'כֹּה אָמַר ה': עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא... בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם... קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה'".

שיהיו הדברים לעילוי נשמתו. אני יודעת כבר מה אני הולכת לעשות השבוע, ואתם?

חיבוק שאומר הרבה

רציתי לדעת מה הסיפור מאחורי הסרטון הפופולארי הזה, של תורם הכליה ונתרם הכליה שמתחבקים ארוכות, בהתרגשות.

פניתי לרחל הבר, ראש ארגון "מתנת חיים" לתרומות כליה, שסיפרה כך:"לפני כמה ימים, במרכז הרפואי שיבא, נפגשו תורם ששמו יאיר עמר, בן 29 מקריית טבעון, ונתרם ששמו אבי אדרי, בן 55 מאזור המרכז. אבי עסק בייבוא, אבל מהרגע שחלה לא היה מסוגל לעבוד. טיפולי הדיאליזה היו לו קשים מאוד, והוא ממש דעך. ואז הגיע יאיר, ופשוט האיר.

"הסרטון הזה התפרסם מאוד, אבל עבורנו מדובר בשגרה – לראות חיבוק של תודה, אהבה וחיבור. עבורנו אחוות האחים הזו היא יומיומית. עכשיו אבי כבר חוזר לחיים.

"זה אולי מצחיק לומר שזה לא דרמטי בשבילנו, כי כל סיפור כזה הוא כן דרמטי, ובימים אלה כדאי שכולם יידעו: השנה נרשם שיא של תרומות כליה, ובכל פעם מחדש אנחנו רואים בעיניים מעין 'תחיית המתים', וגם את הערבות ההדדית המדהימה שיש בינינו".

איך אתה רואה את עצמך?

שש מילים בפרשת השבוע מגלות לנו סוד גדול: 10 מתוך 12 המרגלים שנשלחים לארץ ישראל חוזרים אל העם במדבר מיואשים. לדבריהם אין טעם להמשיך במסע לישראל. תוך כדי דיבור על המפגש שלהם עם יושבי הארץ, הם אומרים כך: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

כלומר: ראינו את עצמנו כחגבים, ולכן ככה גם היינו בעיני התושבים. היינו חסרי ביטחון עצמי, חשבנו שאנחנו קטנים וחלשים, חסרי סיכוי – ולכן ככה גם האנשים שפגשנו בארץ תפסו אותנו.

התפיסה העצמית שלנו היא הבסיס. היא מקרינה החוצה. אם נתפוס את עצמנו כבעלי ערך ומשמעות, אם נצא לעולם עם אופטימיות וחזון ואמונה – ככה גם יסתכלו עלינו בחזרה.

זה נכון מול הילדים שלנו, זה נכון במקום העבודה, בחברה, וגם במישור הלאומי, כעם וכמדינה.

כדאי לחשוב: האם ואיפה אנחנו רואים את עצמנו כחגבים? האם אפשר לראות את עצמנו אחרת, ולגרום לעולם להסתכל עלינו טוב יותר?