הרבנית ימימה מזרחי על פרשת שלח: חטא המרגלים תשפ"ד

הנה באה פרשת שלח, פרשת המרגלים. ארבעים יום

הם תרים את הארץ לאורכה ולרוחבה.

ואנחנו, את הארץ שלנו לא יכולים לתור! אין לנו צפון.

גם הדרום בחלקו סגור בפנינו.

ואנחנו פתאום מתחילים לחשוב, רגע, אולי באמת

היה קל מאוד להאמין לדברי המרגלים?

למה הפרשה הזו היא הפרשה שעד היום מושיבה אותנו

בליל תשעה באב לבכות?

הרי הם בסך הכל הלכו לארץ מכיוון הנגב, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב,

וראו את הנגב – מְנוּגָּב! ראו אותו ריק מיושביו,

ראו שאין שם אנשים.

הם ממשיכים ללכת בארץ הזו ורואים, לא עלינו,

הלוויות, ועוד הלוויות, ובכל יום הלוויות.

הם עוברים ורואים בארץ הזו אנשים מפחידים.

אז איך אנחנו מבקשים שרוחו של העם לא תיפול?

זה באמת כל כך מפחיד!

ועוד שאלה מאוד גדולה. אולי המרגלים האלה בדיוק,

היו חסרים לנו בשמחת תורה?

הרי כל הזמן הרגיעו אותנו: הכל בסדר, אין מה לדאוג,

האויב מורתע, האויב נחמד, תשנו בשלווה.

אולי היה צריך מישהו שיבואו ויגיד

תקשיבו חברים, המצב מפחיד, יְלִידֵי הָעֲנָק,

הגבולות שלנו בסכנה...

באמת מה היה כל כך נורא בהפחדה הזו של המרגלים?

אולי עדיף היה אז בשמחת תורה שקצת נפחד,

שקצת נהיה דרוכים?

הפרשה הזו מפורשת בחז"ל בצורה מדהימה.

וחז"ל אומרים לנו שהפחד המופרז הוא

האח התאום של...

השלווה המוגזמת.

זאת אומרת, שבשמחת תורה חשבנו "הכל בסדר",

וזה בדיוק כמו המרגלים שאמרו "הכל לא בסדר".

איך חז"ל קוראים לזה?

עצלנות.

החטא של המרגלים, לפי חז"ל, הוא עצלנות.

הם כותבים על המרגלים: כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם,

כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו.

זה פשוט מדהים. מה קורה לך כשאת עצלנית?

את נופלת –

או לפחד יתר, או לביטחון יתר.

למשל במציאת בן זוג:

"ה' יעזור, ה' מזווג זיווגים"; שלוות יתר.

וכנגדה – "די, זה אבוד לי, אני כבר לא אמצא

מה שאני רוצה"; הפחדת יתר.

כך בחינוך הילדים. אנחנו אמורים להיות

השליחים שמבשרים טוב. או שאנחנו אומרים

"הוא בסדר, הכל בסדר", ומעלימים עין

מצ'קלקות מהבהבות. או לחילופין,

"נכשלנו. לילד הזה אין יותר עתיד (חס וחלילה!)".

ובסוף הפרשה היא מגיעה. הפרשת החלה.

איך היא קשורה, הפרשת החלה לחטא הזה?

... לֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל.

יש דבר אחד שהארץ הזו מחייבת, והפרשת החלה מחייבת:

אף אחת לא יכולה להיות בעצלות.

גם אם את אופה חלות מאתיים אלף שנה, את יודעת

שבכל פעם מחדש נדרשת חריצות מחודשת.

אף פעם החלה של השבוע הזה לא יוצאת כשם שיצאה

זו של השבוע שעבר. מפני שהכמויות צריכות

להיות מדויקות. והלישה. והמאמץ הגופני,

אפילו שיש מיקסר ומערבל וקמח מנופה.

זה תמיד להשגיח, ולחשב את זמן ההתפחה

לפי מזג האוויר.

זו תמיד חריצות.

החריצות, זה מה שדורשת מאיתנו הארץ הזאת.

זה מה שדורשות מאיתנו שליחויות קדושות

כמו זוגיות וכמו חינוך ילדים.

אל תהיו שלווים מדי! אי אפשר, אסור!

ואל תפחדו מדי!

מפני שהשלווה המוגזמת, הפחד המוגזם, גורמים

להִמָּנְעוּת, גורמים לכך שאנחנו לא עושים

ולא משפיעים בעצמנו על הבריאה.

שמתן לב שהפרשת החלה נהייתה טרנד? כל היום מזמינים

אותי להפרשות חלה. למה? כי בדור של האינסטגרם

והטיק טוק, אנחנו מתגעגעים לעמל.

בחלה אנחנו משקיעים בתהליך, אנחנו שוב חרוצות

על החיים שלנו, וזה מרגיע את הנפש.

אז קומי ותשקיעי בעיסה היומית הזו שלך,

בחריצות הגדולה הזו. אישה לא היתה שם,

בחטא המרגלים – למה? כי לֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹּאכֵל.

יאללה קומי על החיים שלך.