אפרת ברזל ברגעים של שמחת סוף שנת הלימודים: שלא ייגמר לי

בשמחות קטנות אני חושבת שאני טובה יותר. באיסופי רגע. ועוד רגע. פשוטים. בסוף, זה הגובלן האמיתי שעושה את החיים.

באירועים בומבסטיים אני טובה פחות. אני לא מדברת על שלב ההפקה וההכנות, באלה אני עוד די בסדר, מלאת רעיונות. אני טובה פחות בליהנות בזמן האירוע הגדול עצמו.

הדציבלים הגבוהים של המוסיקה ברמקולים, הניסיון לדבר ולהתגבר על הווליום שלהם, הלהגיד שלום לכולם, לפעמים נתפסות לי הלסתות, נשחקים לי המיתרים, אני תמיד מרגישה שלא הספקתי להיות מספיק עם מי שרציתי ועם מי שחשוב, עם מי שהגיע, ומי שטרח, דואגת אם כולם נהנים, וראו את הפרקטלים של הברוקולי שהוספנו עליהם כסף למנות.

לא יודעת אם כולם שמים לב מספיק לשיק של קו השמלות, אם קלטו איך רזינו כולנו כדי להיכנס אליהן. לא בטוחה שבסחבות של בישולי השבת אני צוהלת פחות. אם היה אפשר אולי לשלב אירועים גדולים במטבחים קטנים, היתה החצוצרה שלי מביעה יותר רננות.

אני לא בטוחה שבאירועים גדולים אני מתפקדת במיטבי.

הצפיפות של הפרחים על השולחנות ובכניסה, והמון אגוזי לוז מרוסקים בגדלים שונים על כל מנה.

אני לא בטוחה שאני טובה במסות.

אולי זו הסיבה שכשהתחלתי לכתוב את כור הברזל, ובתי השנייה התחתנה, אמרתי לה שבמקום זרי ענק על כל שולחן, נשים בחלק מהשולחנות צנצנת עגולה שקופה עם דג. זהב. אחד. בשקל.

בעזרת הנשים כמובן.

מעטים הם הגברים שבכלל שמים לב ממה מורכב מרכז השולחן שלהם, ולכן אפשר לשים להם גם חומוס גרגרים, בזמן שבאותה עת של מנה הנשים יקבלו "סלט שורשים", מנה שהתאהבתי בה לאחרונה. שורש סלרי, שורשי סלק, שורשי פטרוזיליה, חתוכים חוטים חוטים דקיקים, מעורבבים עם איטריות אורז שקופות באותה דרגת עובי בדיוק.

 בחתונה ההיא, של בתי, חלק מהבנות נכנסו לדיאטה קשה עקב חוסר יכולת לאכול ליד הדג ששחה להם מול העיניים. דג זהב אחד, אבל חי, קיים, שמח לפי הקצב של הבומים, קשקשים וסנפירים מרקדים במעגלים.

כשהבנות תיכף מסיימות את שנת הלימודים הזאת, אני טובה בשמחות קטנות של רגעים, ולא במסיבות סיום גדולות. אף על פי שגם הן, כנראה, חשובות.

חושבת על פסיפס מפגשי האינסוף שבנו את בנותינו, בוקר-בוקר, לב מול לב, איך יוצאת בבוקר מביתה מורה, ומהצד השני של העיר יוצאת תלמידה, והן נפגשות. בכיתה.

וזו תקבל וזו תיתן, ותמיד, כמובן הנתינה דיפוזית לשני הצדדים, בדיוק כמו בכל מערכת יחסים. מורה מקבלת לא פחות מתלמידה, עבור עצמה, מהרגע הזה שאישיות פוגשת אישיות.

"כשהתלמיד מוכן המורה מגיע". אף מערכת יחסים אינה רק נתינה או קבלה, אלה לא רק התלמידות שיכולות לסכם שנה עם כמה גדלנו וכמה קיבלנו, כמה למדנו ואיך העשרנו את עצמנו השנה, אותן השאלות יכולות להישאל על ידי המורות.

ב"עכשיו אני מתפללת", פרקים שלמים השקעתי בלנסות להסביר על הביחד הזה של מערכות יחסים בשדה החינוך, כמה מערכות כאלה יכולות לבנות לשני הצדדים, וכמה צריך להיזהר ממערכות כאלה שיכולות להיות חולות.

באספת האמהות האחרונה, שהיתה ממש לא מזמן, בבית הספר של הקטנה שלי, "תפארת תמר", זכיתי לשמחה קטנה שעשתה לי המון. אני חושבת שגם לה, לילדה.

תעודות ודפי משוב, בטח. אבל בדיאדה ההורית, זו המחנכת באמת, בסיס הקשר, יום-יום, שמחות קטנות של סנדוויץ': קרה לי משהו באספה הזו, שלא ידעתי איך להודות עליו לאלוקים. יש לו כזאת שליטה על זמנים.

נכנסתי לכיתה בתורי, וישבתי עם המורה, דוברת.

שנייה אחרי שנכנסתי, היתה הודעה מהמנהלת שכעת יש הפסקה, הפסקת ערב, עבור המורות היושבות בכיתה כבר כמה שעות.

אמרתי למורה הדוברת שבטח בטח, שתצא להפסקה, שתרגיש הכי בנוח. שתיקח את כל הזמן שבעולם, אבל שתשאיר אותי לבדי כאן, בכיתה של בתי.

וזה מה שקרה.

נשארתי. ילדה בת חמישים ואחת וחצי.

בתוך כיתה ז'4.

לא רציתי שהוא ייגמר לי.

הייתי לבד זמן רב, בדיוק במקום שבו נמצאת יום יום בתי.

מה עשיתי עם עצמי?

העתקתי מהקירות על דף את כל המסרים, זיהיתי בצד את הסידור של הקטנה שלי, בכיתי אליו כמה דמעות שבורא עולם ישמע ממנה את התפילות. זיהיתי סווטשירטים שהיא שכחה, מימייה שלה, עזובה.

זזתי ימינה ושמאלה עם המחשבות, קראתי שוב את המסר משמאל ללוח,

וגיבשתי לי תוספת של ניסוח לתפילה: "בורא עולם, זכנו כהורים וכמורים לגדל את הבנות לאהבתך, לקיום מצוותיך בשמחה, לדעת להיות קשובות למיוחדות שלכן כל אחת ואחת, מצד אחד, ומהצד השני לדעת איך ברכות לעשות נכון שתמשיכו את שרשרת הדורות, גם כשאתן הולכות ומתבגרות".

"כי בחרתן, מורות, לתת את הלב, אין ספור תלמידות שבאות להודות. תודה לכם – צוות". מתוך שיר ששלחה לי המורה יסכה עזר, תיכון נתיבות.