הכח החבוי: כיצד השם 'ישראל' הפך לסמל עולמי?

בימי קדם, עם ישראל למד את שמו, וחי מתוך ההשקפה שהשם הזה מבטא. מהו פירוש של שם ’ישראל‘? זהו שם של אצולה! ’ישראל‘ הוא הנסיך, ה‘שר‘ של העולם. ”כּֽי שָׂרִיתָ“ - מונית לאביר, לשר, וכעת אתה מסוגל לכל דבר.

מתי קיבלנו את השם הזה? יעקב אבינו נאבק במלאך, ולא נכנע. אמנם יעקב היה בעל כח גדול, עד כדי כך שהוא הצליח לגלול את האבן מעל פי הבאר, אבן שבאופן רגיל היה צורך בכל הרועים כולם. הוא היה איש חזק, בכלל לא ’נעבעכ‘ל‘. אבל כח זה אינו שווה כלום כשהיריב הוא מלאך! הצלחתו של יעקב אבינו נבעה משכנוע פנימי. הוא זכר את מה שה‘ הבטיח לו - ”וְהִנֵּה אָֽנֹכִי עִמָּךְ“. הוא הכיר בערך עצמו, ולכן הוא לא הסכים להיכנע.

וזה היה המעמד שבו הוא קיבל את שמו. הקב“ה אמר לו: ”כִּֽי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְעִם אֲנָשִים וַתּוּכָֽל“ – אתה שר-נסיך, בעומדך מול מלאכים ומול בני אדם. באמצעות הכבוד שהשם הזה מקנה לך, אתה תישאר נסיך לעד. גם כשאתה מתמודד עם המכשולים הגדולים ביותר -אפילו מול מלאך! - אל לך לומר: ”ובכן, עומד מולי מלאך. מה יעזור לי להתנגד?“ לא ולא! ישראל הוא אחד שיודע מי הוא. הבטחון כי הוא איש חשוב, והוא יכול להצליח, הוא זה שמחזק ומחזיק אותו, ושמו מעיד בפניו שיש בו את הכח להצליח.

אצילות עולמים

אל תזלזלו בזה! זו הסיבה שכל יהודי צריך לזכור מאין הוא בא, ולעולם לא לשכוח את אצילותו. עליו להיזהר לא לשקוע אל מתחת למדרגה ששמו מחייב אותו. שם זה צריך לעמוד בקדמת מחשבותינו, כי כל האומץ, כל הבטחון העצמי והעוצמה שלנו, באים מכח שם זה. לכן השם ’ישראל‘ ניתן לנו, כדי שנזכור את השם הזה תמיד, ובכך נתחזק ונתעצם אל מול כל האתגרים והיריבים.

’ישראל‘ הוא לשון עתיד - כלומר, עלינו לזכור שאנחנו שרים, נסיכים, לאורך כל הדורות, בכל המצבים ואל מול כל האתגרים. לא משנה מי ומה יעמוד בפניך, יש לך את הכבוד העצמי וההערכה העצמית הנחוצים לך כדי לעמוד בכל הניסיונות. כל ההערכה-העצמית, כל הבטחון-העצמי שכל העולם מחפש - טמונים בשם הזה, כי יש בנו את הכח של ’ישר‘ - באמצעות שם ה‘ - ’א-ל‘, שעומד על ידינו ומחזק אותנו.

חזקים מול הצלב

וזו הסיבה שבני ישראל, בניו של יעקב אבינו, לעולם לא נכנעו. כל העולם כולו היה נגדם, אבל לא היתה לכך כל השפעה על היהודי, שהיה מחוזק בוויטמינים של הערכה-עצמית הנובעת מהשם ’ישראל‘. היהודי לא נכנע, אפילו בפני המוות. בעודו עומד על מוקד האוטו-דה-פה בכיכר העיר בספרד, הכומר היה ניגש אליו כשבידו צלב גדול, ומציע לו: ”אם תנשק את הצלב, נרחם עליך ולא נשרוף אותך חי“. זה היה נחשב טובה גדולה מאוד מצידם של הנוצרים הרחמניים... במקום לצלות אותך באיטיות, הם ישספו אותך בו במקום. אבל הבן- ישראל לא הסכים להיכנע!

אפילו במצבים שבהם הם יכלו להציל את חייהם, אפילו אז הם לא נכנעו. לבן-ישראל היתה הערכה- עצמית, והוא הסכים בשמחה שיסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, כי הוא ידע מי הוא. האומה כולה ידעה מה הפירוש להיות בן-ישראל. ולכן אף אחד לא חשב לחקות את דרכי הגויים, או להתבולל בתוכם. גם אם מקרה כזה היה קורה, לעתים נדירות ביותר, היתה זו דמות שפלה שעם ישראל הצליח להשתחרר ממנה ולהקיא אותה מקרבו. אבל אצל המון העם היהודי - כולם היו גיבורי נפש, כי שמם העיד בפניהם על זהותם.

זה כל מה שאדם צריך לדעת בחייו בעולם הזה! לדעת שהוא בן ישראל!

חזקים מול הכופרים

אנשים שואלים אותי כל הזמן מה עושים כדי לפתח הערכה-עצמית. אני מקבל כל הזמן טלפונים בנושא הזה. אם אתה יהודי, עליך לדעת שהבסיס הראשון לבטחון עצמי הוא זה - ”אני חלק מעם ה‘!“ מי שאף פעם לא למד לכבד את עצמו כיהודי, הוא בעל לב חלש; הוא מנסה להסתיר את זהותו כשהוא נמצא בין גויים. אבל מי שמעריך את מה שחשוב באמת, כשהוא לומד מה המשמעות של להיות בן העם הנבחר, המשמעות של ”אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון“, ברגע שהוא מבין את זה, הרי שלכל יהודי יש סיבה להתפאר ביהדותו. רק אלו שלא מבינים את המשמעות של להיות בן ישראל, שחסרים להם הקריטריונים האמיתיים, הם אלו שחסר להם בטחון עצמי.

כשאנחנו נזקקים לעמוד בפני התנגדות, אנחנו עושים זאת עם עמוד שדרה של בן-ישראל. ניקח לדוגמא יהודי שנאלץ להתעסק עם אחד ממאמיני האבולוציה. סטודנט יהודי פוגש את דיקן האוניברסיטה במסדרון, והלה תמה: ”מה?! בעידן שלנו, עדיין יש מי שאינו מאמין באבולוציה?!“

עליך לאזור חיל כבן-ישראל, ולהעמיד את הפרופסור על מקומו. אני לא אומר שאתה צריך לירוק לו בפנים. אדם מכובד, אדם שבוטח בעצמו, אין לו צורך בדברים מעין אלו. אתה יכול לומר לו כך: ”אתה מאמין באבולוציה? אמור לי אם כן, כיצד זה שבכל הפירות כולם, קל יותר לקלף אותם כשהם בשלים, מאשר כשהם בוסר?“

שאל אותו את השאלה הזו. האם זוהי טעות של האבולוציה? טעות שארעה בכל פרי ופרי? הבננה - כשהיא בשלה, קל לקלף אותה, וכשהיא עוד לא בשלה, קשה יותר לקלף אותה. נסו לקלף תפוז כשהוא ירוק ובלתי בשל. אי אפשר לקלף אותו.

תיאוריה מטופשת

ובעודו מהרהר בשאלה זו, תשאל אותו שאלה נוספת: מדוע כל גרעיני הפירות מתרופפים בשעה שהפרי בשל? כל הגרעינים משתחררים קמעא מאחיזתם. אם תנסה לאכול תפוח שאינו בשל – כמובן שלא היית רוצה לאכול אותו, אבל אם תנסה, תראה שהגרעינים אינם נופלים מתוכו; הם תחובים חזק  בפרי. ואילו כשהפרי בשל, הגרעינים נושרים החוצה תוך כדי אכילה. למה זה ככה? האם זו טעות נוספת? טעות שהתרחשה בכל פרי ובכל ירק?

”כמובן שזו טעות“, הוא יענה. ”במשך מיליוני שנים התבצעו מוטציות גנטיות חופפות, עד שלבסוף התפתח מקרה אחד של תפוח שגרעיניו השתחררו, והתפוח הזה שרד - ..במקרה. המינים האחרים לא יכלו לשרוד, מכיון שלא היתה להם את התכונה הזו, וגרעיניהם לא נשרו על מנת ליצור עצי תפוח חדשים“.

והנה, בן-ישראל שחסרה לו העוצמה הקיימת בשם ’ישראל‘, נבהל מהצליל המלומד. הוא מתכווץ בחוסר נוחות נחיתית לנוכח רעיונות גדולים כמו ’מוטציות גנטיות‘, ’מיליוני שנים‘ וכן הלאה. אבל אצל בן ישראל אמיתי, זה גורם לו לצחוק. ”תסביר לי בבקשה“, הוא אומר לפרופסור, ”כיצד שרדו אותם עצי פרי במשך אותם מיליוני שנים, אם לא היתה להם את התכונה הזו? הרי לקח מיליוני שנים עד שהיא התפתחה?“ זה כל כך טיפשי, כל כך ריק, כל כך שקרי. מי שניצב אל מול אידיאולוגיה כל כך מגוחכת, צריך להיות בן- ישראל אמיתי. וכך חיו בני ישראל מאז ומעולם.

מיהודים לז‘ידים

מתי זה השתנה? כשאיבדנו את ההכרה-העצמית של גדולתנו ותפארתנו. הגיעה תקופה שבה העניינים החלו להשתנות, וזה קרה מאז ימי משה מנדלסון. מאז, יהודים החלו לשכוח מה המשמעות של להיות בן-ישראל. והיתה סיבה לכך. באותה תקופה, במדינות כמו גרמניה, צרפת ואנגליה, התנאים הגשמיים של אומות העולם השתפרו בשיעור ניכר. חלה התפתחות טכנולוגית ומדעית, ואנשים החלו לחיות חיי שפע. במקביל, כח ההשפעה של הכנסייה נחלש. קמה שכבה של אנשים אינטליגנטים, שחשבו באופן חופשי במידה מה, מה שגרם לרוח מסוימת שדמתה לרוח של סובלנות.

באותו זמן, יהודי גרמניה החלו להתרשל בלימוד התורה. בעבר, גרמניה היתה מרכז של תורה; פעלו בה ישיבות רבות, ורבים מגדולי ישראל חיו בה. אבל כעת, כל הגדולים כבר חיו במזרח אירופה, וגרמניה נחלשה יותר ויותר כמקום תורה. כבר לא היו קיימים בה מרכזי תורה גדולים.

הצירוף של שני המצבים הללו - היחלשותה של גרמניה התורנית, ושגשוגם של הגויים הגרמנים, גרם ליהודי להתחיל לאבד את הערכתו העצמית. כעת הוא כבר לא היה יהודי; הוא היה ז‘יד.

חוזרים אל הגדולה

ברגע שיהודי מזלזל בערך עצמו, ברגע שהוא אינו מבין מה המשמעות של ישראל, זה משנה את כל הסיפור, והוא מתחיל לשכוח. מי ששקוע אך ורק בתורה, מקבל תזכורות תמידיות מהו בן-ישראל, כי כל הגמרא, כל המדרשים, כל הספרות התורנית עסוקה בלהדגיש ולשנן את היסוד הזה, מה המשמעות של בן-ישראל. ולכן, כל עוד היהודים היו שקועים בלימוד התורה, היה להם את הבטחון לעמוד בפני הכל, אך ברגע שנחלשה רוח התורה, והגוי הפך לעשיר ומתורבת יותר, או אז הם החלו לאבד את אותו כבוד-עצמי אותנטי שתמיד היה מנת חלקו של היהודי התורני, וכאן החלה ההתבוללות.

הפתרון אפוא נעוץ בחזרה אל שמנו המקורי. עם ישראל צריך לשוב לכל ההשקפות והדעות הגדולות הכלולות בשם ’ישראל‘. זו היתה התוכנית המקורית, שעם ישראל ידע תמיד מי הוא. זהו סודו של השם ’ישראל‘ - להוציא מן הכח אל הפועל את גדולתנו; הגדולה הטבועה וטמונה בקרבנו.