אביו של גיבור ישראל: "ברגעים האחרונים אמרתי לו שאני גאה בו. הרגשתי פיצוץ בלב"

גיא שמחי הי"ד, 20, הוא הבן הצעיר של אורית ודדי. האב דדי, תא"ל במיל', כיהן כנציב הכבאות וההצלה. יום לפני הטבח, גיא שלחם בסיירת צנחנים היה בחופשה קצרה ומצא את עצמו באזור קיבוץ רעים, שם גדל.

בחדשות 12 הצטרפו לדדי למסע בעקבות היום האחרון בחייו של בנו. "אנחנו נוסעים בדרך שגיא עשה כשהוא נסע לרעים", הוא מספר תוך נסיעה למקום בו בנו נרצח. "לפחות פעמיים-שלוש ביום אני אומר לו שלום, גיא נמצא כאן בבית הקברות. מהפינה, הברוש השלישי, זה הוא. אני אומר לו 'בוקר טוב, לילה טוב', מצדיע. כשאני הולך לבית העלמין יש לי פלייליסט שלי ושלו, ושומעים ביחד".

שמחי, 59, התחיל בעצמו את הדרך בגולני, היה קצין אג"ם של אוגדת עזה, ראש מטה פיקוד העורף, נספח צה"ל בסין. לאחר שחרורו מצה"ל כיהן כנציב כבאות ראשי.

משפחת שמחי גרה כעשר שנים בקיבוץ רעים. "כשהייתי קצין אג"ם אוגדת עזה עברתי לגור בקיבוץ רעים", אומר האב. "800 מטר מכאן גיא היה רוכב איתי פה אופניים, הוא היה רץ פה. אז הוא לקח את החברים שלו והלך לקיבוץ והוא נסע דרך השטח, כי הוא מכיר את השטח, כי ציר 232 פה היה פקוק - ואז הוא נסע דרך השטח והגיע לקיבוץ. עכשיו, לך תדע, היו שני חבר'ה שלו שבאו מרכב אחר מהצוות והם אמרו לו 'גיא, בוא ניסע צפונה' והם הצליחו לנסוע צפונה ולהינצל, אחרים נסעו צפונה ונהרגו בכביש. ככה שפה ההחלטה הייתה של מילימטר ימינה או שמאלה - זה חיים ומוות".

מי שהיו איתו הם ליאור ונועם. דדי מספר כי "ב-7:43 בבוקר התקשר גיא אליי ואמר לי 'אבא אני בקיבוץ, יש לנו נשק אחד, יש פה מחבלים'. אני אמרתי לו 'גיאגו, תיכנס לממ"ד, תסגור את הדלת, חמש דקות הצבא מגיע, הורג את כולם. אל תסתובב בחוץ, כי כל מי שיסתובב בחוץ, הצבא... יהיה דו"צים (ירי דו צדדי). הוא אמר לי אוקיי. אני הלכתי לעזור לחמ"ל בגדרה, לא הבנתי את גודל האירוע". האם אורית מוסיפה: "שלחתי לו הודעה 'גיא, תיכנס לממ"ד'. הוא אומר לי 'אימא, אני בממ"ד', אמרתי לו 'אני לא מאמינה לך, 'תשלח לי תמונה שאתה בממ"ד', כי אני מכירה את הילד הזה, זה ילד לוחם, זה ילד שתמיד ירוץ ראשון, זה הילד, אני מכירה אותו. הוא צילם לי את עצמו בממ"ד, ויצא. וזו התמונה האחרונה שלנו".

לדברי שמחי, "התמונה האחרונה של גיא בחיים זה שהוא כורע בחלון ומסתכל החוצה. מהתחקיר של הדר חברו עולה שגיא עמד מאחוריו: ירו על הדלת ואז המחבל הראשון נכנס וגיא קפץ עליו וחנק אותו ודחף אותו החוצה, וכנראה גם חנק אותו למוות. הדר אומר שעם המותן הוא דחף את הקלאץ' של המחבל הצידה מהדר. המחבל השני נכנס, הדר ירה בו ממש בכניסה. הם הגיעו חמישה מחבלים, השלישי כבר ראה שיש פה שני הרוגים וזרק רימונים, לדעתי שלושה רימוני רסס. השריפה פה היא מהרימונים. הדר עלה לגג של הממ"ד וגיא כבר יצא פצוע, הוא נפצע מהרימונים, גם הצליח לצאת מהחלון של השירותים".

אורית מספרת כי "בסביבות תשע הקשר התנתק. הפסקתי לנשום, ממש, אף פעם לא קרה לי דבר כזה, אני לא חרדתית, אף פעם לא חוויתי דבר כזה, אבל פשוט הפסקתי לנשום. ממש לא הצלחתי לנשום. וכשאנחנו מצליבים את הדקות, זה הזמן שגיא גם נהרג - זה בעיניי ככה מהתחושות של אימא, אנחנו נשמנו ביחד, בסוף. ככה אני מרגישה".

דדי ממשיך: "אותי מה שהטריף זה שהילד שלי פה שוכב בין הממ"דים - אני יודע בדיוק איפה הוא נמצא כי אני גרתי פה עשר שנים, ואף אחד לא מביא אותו. לקראת השעה 12 בלילה החלטתי שאני בא לקחת אותו. אמרתי לאשתי, לאורית, שאני נוסע, אמרה לי 'צא בהצלחה'. עליתי על המדים של התת-אלוף ונסעתי, הכבישים כמובן היו ריקים. לא יכולתי לשבת בבית ולחכות. אני אמרתי 'אני הולך להביא את האריה שלי, לא יעזור בית דין, הוא לא יישאר שם'. כל הדרך שאני נוסע, אתה יודע, תמיד מקוננת לך המחשבה - אולי לא שמו לב, התבלבלו, טעו, הוא איבד את ההכרה".

"הגעתי לפה בערך באחת, אחת וחצי, חמש דקות אחרי שנגמר הקרב ברעים. עצר אותי כוח של סיירת חרוב שאמר לי 'תשמע, אתה לא יכול להתקדם, האזור עוד לא מזוכה'. אמרתי להם 'תקשיבו טוב-טוב, אני הייתי המג"ד שלכם לפני 25 שנים, תעשו כבוד לי ולבן שלי, הבן שלי פה מתשע בבוקר שוכב. הם אמרו לי 'אנחנו נביא לך אותו'. אחרי משהו כמו חמש דקות הם באו עם אלונקה וגיא למעלה, ושמו לי את האלונקה, את גיא, מתחת לעץ.

"ישבתי, שמתי ראש בראש ונישקתי אותו וחיבקתי אותו. לא האמנתי שזה מה שקורה - שהדבר המדהים הזה, היפה הזה, החכם הזה, הנמרץ הזה, פתאום שוכב כזה קר. הסדרתי נשימה והיינו ביחד 40 דקות, מחובקים, רק אני והוא".

"אמרתי לו שאני גאה בו והוא גיבור. בכיתי ובעיקר נשמתי, הרגשתי כמו פיצוץ בלב. זה מה שנותן לי היום כוח להמשיך, הרגעים האלה - הוא איתי, הילד שלי איתי. כשהגיע הרב של האוגדה אז הוא נגע בי, אמר לי 'דדי, בוא, תן לנו לטפל'. אמרתי לו 'מאה אחוז'. ניסו לקחת את האלונקה ואמרתי להם 'חבר'ה, אני בסדר, תנו לי להרים את הבן שלי'. ואני אומר שהיה לי כבוד, באמת, להרים את הגיבור הזה ולא להשאיר אותו כאן. אתה יודע, כל הזמן אומרים שהבנים מכבדים את האבות אבל הייתה לי הזכות העילאית הזאת לכבד אותו. נסעתי אחריו עד מחנה שורה, זה היה גם מחזה מטורף - נוסעים בכביש 6, הוא נוסע מקדימה עם צ'קלקות, אני אחריו לבד באוטו, חצי מהדרך אני בכלל מצדיע לו ומתנגן ברדיו שיר ואני לא מאמין שזהו, שזה הבן שלי קדימה".