תשובה על התשובה? אין דרך אחרת

לאחרונה ניהלתי כמה שיחות פתוחות וכנות עם חוזרים בתשובה שיש להם את אותו קילומטרז' שלי, פחות או יותר. גיליתי שכל אחד מהם עבר את תהליך ה"תשובה על התשובה", כל אחד לפי כבודו ומעלתו. מישהו אחד הבין שתחילת התשובה שלו היתה עם המון חיצוניות ומעט פנימיות; מישהו אחר התכחש לעברו ולתחביבים שלו – ועכשיו לומד ליהנות מהם גם בדרך כשרה ומותרת; אחר התאכזב ממגזרים שונים שבהם ניסה להיטמע, נחלש מאוד, אבל היום מתחזק שוב ומבין שבני אדם הם בסופו של דבר בשר ודם; אחד היה קיצוני מאוד כלפי המשפחה שלו והסובבים אותו, והיום מבין שהקיצוניות הכעסנית היא לא הדרך הנכונה. אגב, הקיצוניות מונעת הרבה פעמים מבורות. בעל תשובה טרי לא תמיד יודע מה מותר ומה אסור, ולכן נוטה להחמיר – לא רק על עצמו אלא גם על סביבתו, שזה בכלל סרט בפני עצמו.

אני זוכר את עצמי כבעל תשובה טרי מסתובב ברחוב, וחושב על חילונים שהם חיים בסרט, כי הם לא מבינים שהכל זמני ושכולנו נשוב לעפר. אכן חבל שרבים לא מבינים דברים בסיסיים כאלה, אבל היום אני מבין יותר לעומק שיש אנשים שלא חיו כמוני באותה תקופה את העולם הבא, אימת הדין או חיפוש אחר התכלית. הם חיים את הרגע, את הכאן ועכשיו. קשה להם מספיק בחייהם, והם לא קרובים או פתוחים מספיק כדי להכיר את היהדות באמת. וכשאתה רוצה לקרב אנשים (מה שבער בי, ועדיין בוער) – עליך להבין שהסתכלות עליהם מלמעלה, בהתנשאות ובשיפוטיות, היא הדבר הכי גרוע והכי מרחיק שיכול להיות. אינספור שעות השקעתי בחבר ילדות יקר שלי, ברוך, כדי להראות לו את האור. אבל לא הבנתי שהוא בנוי אחרת, לא הבנתי שאני צריך להסתכל אליו בגובה העיניים ולדבר בשפתו. מובן שנכשלתי.

וישנה גם התמימות הזו, שאני מתגעגע אליה באופן מסוים. אתה רואה אנשים שלבושים כדתיים, שוכח לרגע שגם הם בשר ודם, ובטוח שהכל כאן מושלם בעולם החדש הזה שהגעתי אליו. אני זוכר שנסעתי באוטובוס וראיתי חוזר בתשובה שהיה חילוני עם קוקו רק לפני כמה שנים. נורא התפעלתי מהצעד שעשה. הוא היה חנוט בחליפה מגושמת, זקן עבות כבר השתלשל ממנו, וחשבתי לתומי שנסיעת האוטובוס הארוכה הזו לתל אביב תעזור לי לפתור כמה סוגיות אמוניות והלכתיות שהתחבטתי בהן. בכל זאת, לא כל יום אתה נפגש בתלמיד חכם. התחלתי לשאול אותו שאלות, ותוך כמה דקות הבנתי שהכובע לא קובע והמעיל לא מועיל. הוא גמגם, מרח אותי בתשובות שטחיות, ואז הבנתי את מה ששמעתי גם מהרב זמיר כהן בראיון ל"רייטינג": לא כל מי שלבוש באופן מסוים – הוא באמת כזה. בקיצור – הבנתי לפעמים בדרך הקשה שהמעשים הם הקובעים. לא החזות ולא התארים.

וישנן גם ההקצנות המיותרות, שלרוב בכלל לא מעוגנות בהלכה, אלא רק נשמעות לך הגיוניות לפי ה-1+1 שעשית עם עצמך. וישנן האכזבות שאתה חווה מהעולם החדש שנכנסת אליו. וישנה התובנה החשובה שאין תחליף לחזרה בתשובה מאהבה. היראה חשובה מאוד בהתחלה, אבל אי אפשר לנהל חיים שלמים על פי יראה עוצמתית ומשתקת כמו שיש להרבה בעלי תשובה מתחילים. הקב"ה הוא א-ל רחום וחנון, וצריכים לזכור את זה בכל צעד ושעל. בתחילת הדרך הייתי מקשיב לרבנים קפדניים מאוד, עם סיפורי גיהינום ודינים וגוג ומגוג, אבל בהמשך הבנתי שלא זו הדרך. מובן שיש מקום מרכזי ליראה, להקפדה ולהבנה שיש דין ויש דיין, אבל בסופו של דבר - רחמנא ליבא בעי. הקב"ה רוצה את הלב שלנו, לא את הסטרס והפחד שלנו. יש גיהינום, אבל אי אפשר לחשוב ולדבר עליו כל היום.

אגב, מסע מעניין אפשר לראות דרך המוזיקה של שולי רנד. אלבום הבכורה שלו, "נקודה טובה", היה תמים מאוד ומקווה אל ה'. אלבומו השני, "רצוא ושוב", כבר דיבר על המסע שהאדם צריך לעשות עם עצמו כדי להגיע אל הקב"ה. בשיר "צדיק" הוא דיבר על חיצוניות ועל הפער בין המוצהר בחוץ למה שקורה בחדרי הלב פנימה, בשיר "דע בני אהובי" דיבר על אהבת הקב"ה גם לבניו הרחוקים-מאוד, וב"הילד המשיח" דיבר על אדם שמצפה למשיח, אבל בסופו של דבר מבין שהמשיח יבוא דווקא אם יתקן את מעשיו-שלו.

היום, כבעל תשובה עם קילומטרז' של כמעט 20 שנים, אני מרגיש שעשיתי תשובה על התשובה. אמנם קצת פחות תמים (וקצת חבל), הרבה פחות שיפוטי (וזה מצוין), אבל הרבה יותר מבין מורכבויות בנפש האדם, ומחובר יותר לשורש ולחיפוש האמת לאמיתה, בלי החיצוניות, הקיצוניות וכל מה שביניהן. קצת כמו להיוולד שוב מחדש.