בתי הכנסת מתקופת בית השני: מסע בזמן בעקבות בתי הכנסיות העתיקים (ב')

כפי שראינו במאמר הקודם, בתי כנסת היו בישראל מאז ומעולם, שהרי משה רבנו תיקן קריאת התורה בשבת, כפי שמעידים הרבה מקורות.

אך האם ניתן לזהות שרידי בתי כנסת מבית ראשון? יש קושי בדבר, שכן את בתי הכנסת המאוחרים אנו מזהים בקלות יחסית לפי הדפוס והתבנית המוכרים לנו – מקומה של הבימה, גומחה של ארון הקודש ועוד. אך יתכן שבימי הבית הראשון לא היתה תבנית קבועה זו. לא הותחל, למשל, מנהג ה"בימה", כעמוד מוגבה במרכז בית הכנסת שעליו מניחים את ספר התורה. ייתכן שהספרים היו קטנים יותר, והיו מחזיקים אותם על הברכיים או על שולחן עץ.

בנוגע לבתי כנסת מימי הבית השני, החוקר ד. עמית העלה רעיון מעניין שיש בו כדי לפתור קשיים. מוכרים לנו שרידים של הרבה בתי כנסת מימי הבית השני, אבל הניסיון לתארך אותם מעלה לפעמים סתירות קשות. אם מתחת לאבני קירות בית הכנסת אנו מוצאים מטבעות מתאריך מסוים, למשל כאלה שדמות הקיסר נירון טבועה בהם, מכאן שבהכרח בית הכנסת נבנה אחרי ימי נירון. מצד שני, סימנים אחרים מראים אחרת. איך זה יתכן?

עמית מצטט את דברי הגמרא בכמה מקומות, לפיהם מקובל היה לבנות בית כנסת מתוך אבנים וקורות של בית כנסת ישן. כיוון שהאבנים והקורות התקדשו כבר ושימשו כבית כנסת, ראו בדבר מעלה יתרה. כך מסופר בירושלמי: "שאלו אנשי בית שאן את רבי, מה הוא ליקח אבנים מבית כנסת זו ולבנות בבית כנסת אחרת", ובעוד דוגמאות כאלו. לא רק האבנים היו קדושות, אלא גם המקום קדוש, ולכן הקפידו לבנות באותו מקום ובאותן אבנים. יתירה מכך, אסור לנתץ בית כנסת או חלקים ממנו, ככתוב: "מצבותיהם תשברו – לא תעשו כן לה' אלקיכם". ולכן אם נשתייר רבע קיר, אין לפרק אותו ולבנות מחדש, כפי שעושים בכל בניה רגילה, אלא יש לשלב את החלק הישן במבנה החדש. לכן עשוי להיווצר בלבול בזיהוי: הקיר נראה מתקופת נירון, אבל המכלול הוא עתיק. זה המקום שתמיד שימש כבית כנסת, וחלקים אחרים עשויים להיות עתיקים יותר.

נסיים פרק זה בסקירה על בתי הכנסת שהיו בירושלים בזמן הבית. בניגוד לדימוי שרווח אצל חוקרים, בתי הכנסת לא היו "במקום" בית המקדש. במקדש היו קורבנות, אבל יהודים תמיד התפללו וקראו בתורה. מלבד זאת, הרבה פעמים אדם טמא, ואינו יכול לעלות למקדש, ואף על פי כן הוא יכול להיכנס לבית הכנסת. חז"ל מתארים שבהר הבית עצמו היה בית כנסת (יומא סח ע"ב ורש"י). לפי רד"צ הופמן, בית הכנסת הזה היה בלשכת הגזית, מקום כינוס הסנהדרין. לשכת הגזית היתה בנויה חציה בקודש וחציה בחול. בחלק הקדוש היה דין של עזרת בית המקדש – אסור לשבת ועוד. אבל בחלק שהיה חולין ניתן היה להתכנס ולשבת, וכנראה שם גם התפללו.

בגמרא מסופר כי בירושלים היו קרוב לארבע מאות בתי כנסת, הצורך בהם היה בעיקר בזמן העלייה לרגל, שבו לפי תיאורי חז"ל, וגם של יוסף בן מתתיהו, הגיעו לירושלים מיליונים, במשך כל ימי החג. הם ודאי התפללו בבתי כנסיות, או באולמות שהוסבו לבתי כנסיות. בספרי יוסף בן מתתיהו מוזכרים באמת בתי כנסת בירושלים של עדות שונות – בתי כנסת של אנשי אלכסנדריה, קירנייקה, סיליקה, עילם ואסיה. כאשר יהודים עלו לרגל מכל הארצות האלו, הם המשיכו להתפלל לפי הנוסח והמנהג שלהם. כבר בימי הבית השני היו בתי כנסת שונים לעדות שונות, ואין זה סימן לפילוג, אלא להיפך, כבוד למסורת של כל עדה וקבוצה מישראל. אחד המקורות מדבר גם על בית כנסת של עבדים כנעניים משוחררים שהפכו ל"קהילה" בפני עצמה.

בשנת 1913 נמצא בתחומי ירושלים העתיקה שריד בית כנסת ובו כתובת: "תאודוטוס ראש הכנסת בן ראש בית הכנסת נכדו של ראש בית הכנסת... שיסדו אבותיו והזקנים וסימונידס". כתובת זו מלמדת אותנו על בית כנסת בירושלים, בזמן בית המקדש, שהגבאות שלו עברה בירושה מדור לדור.